לאהבה יש גבול ושמה הוא כבוד
לאהבה תמיד יהיה גבול וזה הכבוד, כי לכבוד הזה שכל אחד מאיתנו רוחש לעצמו יש מחיר מאוד גבוה והוא לעולם לא יקבל אהבה שאינה מספקת, כואבת והופכת אותנו לפגיעים.
פבלו נרודה אמר שאהבה היא קצרה ושוכחה ארוכה מאוד. אז, בין לבין, תמיד יש את אותו "אור הגחלילית" שמתלקח באופן טבעי בלילות האפלים כדי להראות לנו היכן הגבול, כדי להזכיר לנו שעדיף לבלות זמן רב בשכחה מאשר בייסורים ארוכים שבו אנו בסופו של דבר למכור את הכבוד שלנו.
לפעמים אין פתרון אחר מאשר לשכוח את מה שאנחנו מרגישים כדי לזכור מה אנחנו שווים, כי אסור לאבד כבוד לאף אחד, כי אסור להתחנן לאהבה, ולמרות שאסור לאבד אהבה מתוך גאווה, אנחנו אסור גם לאבד את כבודנו על פני אהבה.
בין אם אנו מאמינים בכך ובין אם לא, כבוד הוא אותו מיתר שביר ועדין שאנו מתפשרים עליו כל כך הרבה פעמים, שיכול להישבר עד כדי כך שהיחסים הרגשיים שלנו מתחילים להירגע. יש הרבה פעמים שאנחנו חוצים את הגבול הזה בלי לרצות. אנו נסחפים בקיצוניות שבהן המחשבות המוסריות שלנו נחלשות. אנחנו חושבים שהכל שווה את זה בגלל אהבה ושכל דבר שאנחנו מוותרים עליו הוא מינורי.
כי אהבה וכבוד הם שני זרמים באוקיינוס עוויתי שבהם אפילו הימאי המנוסה ביותר יכול לאבד את דרכו.
הגאווה והכבוד של אהבה עצמית
לעתים קרובות אומרים שהאגו מזין את הגאווה שלנו ואת הרוח את כבודנו. לא משנה מה המקרה, שני הממדים הפסיכולוגיים הללו הם שני תושבים יומיומיים של האיים המורכבים של מערכות היחסים הרגשיות שלנו ולפעמים הם בסופו של דבר מבולבלים.
גאווה, למשל, היא אויב שאנו מכירים טוב מדי ושנוטה להיות קשור לאהבה עצמית. אף על פי כן, זה הולך צעד מעבר לכך, כי גאווה היא אדריכלית המתמחה בבניית קירות ושזירת הסתבכויות של תיל במערכות היחסים שלנו, בעיטור כל פרט ביהירות, ובהצמדת קורבנות לכל מילה. עם זאת, מתחת לכל הפעולות ההרסניות הללו, מה שמסתתר הוא באמת הערכה עצמית נמוכה.
לגבי כבוד, זה בדיוק ההפך. היא פועלת על ידי הקשבה לקול ה"אני" הפנימי שלנו בכל עת על מנת לתמוך בכבוד עצמי, מבלי לשכוח כבוד לזולת. כאן, המושג אהבה עצמית מקבל את המשמעות המקסימלית שלו מכיוון שאנו ניזונים ממנו כדי להגן על עצמנו מבלי לפגוע באחרים: מבלי לגרום להשפעות "צדדיות", אלא מאמתים את ההערכה העצמית שלנו בכל עת.
לכבוד יש מחיר גבוה מאוד
כבוד לא נמכר ולא נאבד או נמסר, כי תבוסה בזמן הנכון תמיד תהיה שווה יותר מניצחון אם נצליח לצאת מהקרב הזה בחתיכה אחת, בראש מורם, בלב שלם.
אנשים נוטים לחשוב שאין דבר גרוע יותר מאשר להינטש על ידי מישהו שאנחנו אוהבים. זה לא המקרה; הדבר ההרסני ביותר הוא לאבד את עצמו לאהוב מישהו שלא אוהב אותנו.
מות קדושים והתפטרות אינם משתלבים באהבה בריאה וראויה. כאשר אנו שמים את עצמנו בצילם, לא יהיו עוד ימי שמש רבים ללבנו ולא מזון לתקוותינו.
מסיבה זו ועל מנת להימנע מליפול לזרמים רגשיים עוויתיים אלה, כדאי להקדיש זמן להרהר בשאלות הבאות שללא ספק יכולות לעזור לך במשהו:
- ביחסים רגשיים, לקורבנות יש גבולות שצריך לסמן. אנחנו לא מחויבים לתת מענה לכל הבעיות של בן הזוג שלנו, להציע להם אוויר בכל פעם שהם נושמים, וגם לא לכבות את האור שלנו כדי שהאור שלהם יוכל להאיר. זכרו איפה הגבול האמיתי: בכבודכם.
- אהבה מורגשת, נוגעת ונוצרת בכל יום. אם לא נתפוס אף אחד מהדברים הללו, לא ישרת שום מטרה לבקש זאת, ועוד פחות מכך לשבת שם ולחכות שיקרה נס שאין בו שום היגיון. ההנחה שאנחנו כבר לא נאהבים היא מעשה של אומץ שימנע מאיתנו להיסחף למצבים עדינים כמו שהם הרסניים.
- אסור לאהבה להיות עיוורת. לא משנה כמה הרעיון הזה מוגן בחברה, יש לזכור שתמיד עדיף להציע את עצמו למישהו עם עיניים פקוחות לרווחה, לב מואר וכבוד חזק מאוד. רק כך נהיה היוצרים האמיתיים של אותם מערכות יחסים מכובדות ששווה את המאמץ, תוך התמקדות בכיבוד וכבוד, יצירת מצב בריא ללא משחקי כוח או קורבנות לא רציונליים.
כבוד הוא ותמיד תהיה ההכרה שאנו ראויים לדברים טובים יותר. תמיד יהיה טוב יותר בדידות מכובדת מאשר חיים עם מערכות יחסים לא שלמות. אל תאפשר זאת, אל תאבד את כבודך על אף אחד.
