תעז להיוולד
להיוולד זה לא רגע, אלא תהליך. וזה קורה כמה פעמים במהלך החיים.
עבור בני אדם, לידה קשורה לניתוק מאחר לנצח. חותכים את העניבה שקושרת אותנו למישהו. נכנסים לעולם לא ידוע ומניחים את המצב של אינדיבידואליות, ולכן, של בדידות.
במהלך החיים אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות במצבים דומים לאלו שאנו חווים בלידה. פרידות גדולות, פרידות, התחלות חדשות...
אלו מצבים נפלאים ומפחידים בו זמנית. אתגר אמיתי שבוחן את כל מה שאנחנו. החיים הם מה שמציבים אותנו מול סוג זה של חוויה רוב הזמן.
אבל לידה יכולה להיות גם תהליך רצוני. החלטה שאנו מקבלים כאשר הראיות מראות שמחזור גדול מת והגיע הזמן לחנוך מחזור חדש.
הטראומה של הולדת
רבות דובר על טראומת הלידה. יחד עם זאת, מעט ידוע על כך. ההנחה היא שהתינוק עובר משהו קרוב מאוד לטראומה בזמן הלידה.
הצורך לפרוץ דרך, לבוא לעולם בעיצומם של צרות וקשיים, הוא רגע דרמטי. אנחנו מהמרים בחיינו, תרתי משמע, באותו רגע.
בכי מודיע שאנחנו בחוץ. כעת אנו יצור אינדיבידואלי, מושלך לנצח לבדידות, לאחר שנהנינו מפירות הסימביוזה עם אמנו. העולם שאליו אנו נכנסים יש הרבה עוינות. הוא לא יוצר את אותה חום.
בשלב החדש הזה, יש קור, יש רעב. הן תחושות חדשות. ברחם מעולם לא חווינו אותם.
קודם לא היינו צריכים לבקש כלום, אבל עכשיו אנחנו כן. הם עשויים להשתתף בשיחה שלנו, אולי לא. הם אולי מבינים את הצרכים שלנו, אבל גם ההפך יכול לקרות. אנחנו עוברים מביטחון מלא לאי ודאות.
להיוולד שוב ושוב
לעולם לא נהיה חסרי אונים כמו בפעם הראשונה שנולדנו. אבל נצטרך להיוולד מחדש שוב ושוב. וגם אווירת הטראומה המלווה את התהליכים הללו תחזור על עצמה. זהו מחזור חיים בלתי נמנע.
שוב ושוב נרגיש שאנו מאוכלסים בשני כוחות מתחרים. אחד מהם מציע שיש עולם גדול מעבר לגבולות ידועים. זהו כוח שמזמין אותנו לחקור, לסכן את עצמנו.
הכוח השני, לעומת זאת, מושך אותנו אל כל מה שאנחנו כבר יודעים. זה מדגיש את היתרונות של שמירה עלינו קשורים.
הרבה פעמים לא תהיה לנו ברירה. נזרק לבמה חדשה, לעולם חדש, בלי שאף אחד יתייעץ איתנו. מותו של אדם אהוב, למשל, אינו משהו שאנו יכולים לקבל או לדחות.
זה פשוט קורה ולוקח אותנו, שוב, למקום עוין שבו נצטרך להמציא את עצמנו מחדש. אותו דבר קורה עם כל אובדן גדול או עם כל שינוי קיצוני.
הצעד הגדול...
לפעמים אנחנו אלה שאחראים על ניהול עצמנו ועל ההחלטה על הזמן והמקום להיוולד מחדש. זה קורה כשסוף סוף קיבלנו שעלינו להשלים את תהליך האינדיבידואליזציה. כן, עם כל נפלאותיה וכל מגבלותיה.
זה קורה כשאנחנו עוזבים את בית ההורים, למשל. או כשאנחנו מחליטים לסיים מערכת יחסים שהבטיחה להיות התשובה לכל הבדידות שלנו.
או כשאנחנו מזהים את ההכרח להתחיל מחדש בסביבה לא ידועה, אולי אלפי קילומטרים מהבית. אותו הדבר קורה כאשר משאירים מאחור התמכרות או חלום כלשהו שאנו סוף סוף רואים כשגוי.
אי אפשר להיוולד מחדש בלי טראומה כלשהי. תהליכים אלו אינם מתבצעים בשלווה מוחלטת ובשליטה מוחלטת. להיפך, הן החלטות שעולות לנו. הם עולים בדמעות, מוזרות, ספקות והוצאת האנרגיה שלנו.
עם זאת, בדיוק כמו כשנולדנו בפעם הראשונה, אחרי שעברנו במנהרה הארוכה ההיא, עולם חדש לגמרי מחכה לנו לחקור.
בתוך כל אחד מאיתנו חי אותו נווט הרפתקני שמפליג אלף פעמים לגלות עולמות חדשים. יש גם את הילד המבוהל שקורא לאמא בכל פעם שהיא פותחת את הדלת לצאת מהבית.
לוקח זמן ומאמץ להחליט להיוולד. אבל שם, בחוץ, מחכה לנו כל מה שאנחנו מסוגלים להיות.
