אהבה כל כך קצרה, לשכוח זה כל כך ארוך...
הלילה אני יכול לכתוב את הפסוקים הכי נוגים.
אני יכול לכתוב, למשל: "הלילה זרוע כוכבים,
והכוכבים הכחולים רועדים מרחוק."
רוח הלילה מסתובבת בשמיים ושרה.
הלילה אני יכול לכתוב את הפסוקים הכי נוגים.
אהבתי אותה ולפעמים היא אהבה אותי בחזרה.
בלילות כמו הלילה החזקתי אותה בזרועותיי.
נישקתי אותה כל כך הרבה פעמים מתחת לשמיים האינסופיים.
היא אהבה אותי, לפעמים, אהבתי אותה בחזרה.
איך יכולתי שלא לאהוב את עיניה הגדולות והדוממות.
הלילה אני יכול לכתוב את הפסוקים הכי נוגים.
לחשוב שאין לי אותה. מרגישה שאיבדתי אותה.
לשמוע את הלילה העצום, אפילו יותר בלעדיה.
והפסוק נופל על נפשי כטל על הדשא.
זה לא משנה שאהבתי לא יכלה לשמור עליה.
הלילה מלא בכוכבים והיא לא איתי.
זה הכל. מישהו שר מרחוק. במרחק.
הנשמה שלי לא מסתפקת בכך שאיבדה אותה.
כאילו הם יכולים להגיע אליה, העיניים שלי מנסות למצוא אותה.
הלב שלי מחפש אותה, והיא לא איתי.
אותו לילה מלבין את אותם העצים.
אנחנו, אלה מלפני, כבר לא אותו דבר.
אני כבר לא אוהב אותה, נכון, אלא איך אהבתי אותה פעם.
הקול שלי חיפש את הרוח לגעת באוזן שלה.
של אחר. היא תהיה של אחר. כמו קודם היו לה את הנשיקות שלי.
הקול שלה, הגוף החיוור שלה. העיניים האינסופיות שלה.
אני כבר לא אוהב אותה, נכון, אבל אולי אני אוהב אותה. האהבה כל כך קצרה, והשכחה היא כל כך ארוכה. כי בלילות כמו הלילה החזקתי אותה בזרועותי,
נשמתי לא מסתפקת בכך שאיבדה אותה.
למרות שזה הכאב האחרון שהיא גורמת לי,
ואלה יהיו הפסוקים האחרונים שאני כותב לה.-פאבלו נרודה-
זה נגמר, לא נשאר כלום. סוג כזה של כאב נראה נצחי וזה שובר לב. אבל שום דבר הוא, זה בא רק ללמד אותך משהו. אתה רק צריך לטפס על עוד הר; עוד מכשול שהחיים הציבו לפניך.
אדישות היא כל כך עמוקה וכואבת, כמו תא משותף עם אכזבה. אבל אנחנו יכולים ללמוד דברים רבים מהאנשים שאנחנו צריכים להפסיק לאהוב; מה אנחנו עושים ומה לא רוצים בחיינו.
אהבה ושברון לב הם בדיוק מה שגורם לנו להכיר את עצמנו לעומק. זה שאתה לא שם לב אליו בחיי היומיום, זה שאנחנו שמים במקום השני כי זה לא נראה כל כך חשוב.
בהתחלה, כשאנחנו לא מאמינים שזה קורה, אנחנו חושבים שהכל חלום ועדיין יש דרכים להתעדכן. להתגבר על השלב הזה של לשחק את עצמך במקום לאהוב את עצמך.
בהמשך, אנו עלולים להיות מוצפים בזעם, בכעס ובצורך למצוא אנשים אחראיים שיסבירו לנו היכן טעינו. ואז מגיעים העצב, הכאב והצורך שלנו להתאבל על האובדן.
אבל קבלת הפרידה תבוא יחד איתה, יבוא שחרור הנשמה. האהבה כל כך קצרה והשכחה היא כל כך ארוכה. כי כשאתה באמת אוהב מישהו ומכניס את הלב שלך למה שאתה מרגיש, זה נורמלי לצאת מצולק.
