פעם הייתה נסיכה שהצילה את עצמה
היא לא הייתה זקוקה לנסיך אמיץ כי במקום להתכרבל בפינת התא שלה, היה לה האומץ להביט מבעד לחלון ולצפות בנקודות התורפה של הדרקון. כי היא למדה כימיה וידעה לרקוח תרופה מהירה ויעילה לארס, לפני שהוא ישתק אותה. בסיפור הזה לא היו נסיכים או נשיקות, כי האומץ שלה בא מבפנים ולא מהשראה מבחוץ. היא הזינה את אומץ ליבה על ידי משחק במקום המתנה.
אנחנו מדברים על נסיכה שהולכת בחיים בעיניים פקוחות...
נסיכה שהצילה את עצמה
היא הצילה את עצמה כי היו לה הורים שהבינו שיש לה פוטנציאל עצום בתוכה. אז, לא הייתה להם בעיה להאכיל את החלומות שלה למרות שלא היו בהם הרבה ורוד או סגול. למרות שכשהייתה ילדה היא לא חלמה לשחק עם תינוקות פלסטיק או למות ולסרק את שיער הבובה שלה. לא היו בעיות, כי הם מעולם לא הרגישו שיש לה משהו חסר בהבדל הזה.
היא הצילה את עצמה כי לא הייתה תמימה וחשדה בסבתה ברגע שראתה אותה שוכבת במיטה. אז, לזאב לא הייתה סיכוי לאכול אותה. הנסיכה עצמה היא שקיבלה את רובה הציד ויצאה לקרב. היא זו שאזקה אותו והביאה אותו לתחנת המשטרה של סיפורים. אז, בזה אחר זה היא לכדה את כל הדמויות המרושעות האלה שהכריעו את הנסיכים.
נסיכה שלא הייתה צריכה אף אחד אחר
היא הייתה זקוקה לאנשים, כמובן. אבל, אף פעם לא נסיך שידקלם את אותו תסריט שהמינסטרלים חוזרים עליהם בסיפוריהם התמימים כביכול. היא הייתה זקוקה לאנשים סביבה, בני תמותה פשוטים עם אין ספור פגמים שיעזרו לה. הם היו נותנים לה בחירות איך לעשות את זה או לפעמים אפילו מראים לה את הטוב ביותר, אבל היא מעולם לא הייתה צריכה שמישהו יעשה זאת עבורה. ובכל זאת, אם מישהו עשה זאת, היא לא תהסס להודות לו ואפילו להחזיר לו טובה.
כי הנסיכה, זו שהצילה את עצמה, הבינה שאנחנו חיים בעולם שבו ההדדיות פועלת ויש לצפות. אבל בהדדיות הזו היא לא תמיד הייתה צריכה להיות זו שהם גמלו בנשיקות ובאהבה. זו יכולה להיות גם היא שתגמלה את הנשיקות והאהבה. להיות מושיעה, כי היא הייתה מאוד טובה בזה.
היא עשתה את זה כל יום כשהיא הלכה לבית החולים, לבשה את המעיל הלבן שלה והתריסה מול המחלות שחיות בתוך גופם של אנשים אחרים. כשהיא כל הזמן חשבה על עולם שבו אף גבר לא הביט בה מעבר לכתפו, ואף אישה לא התעלמה ממנה על היותה אישה, כמוה. כשהרבה משתנים נכנסו למשוואת אני יכול או אני לא יכול, משתנים כמו עייפות או משאבים מוגבלים, אבל אף פעם לא המין שלה.
נסיכה גאה במי שהיא
הנסיכה שהצילה את עצמה הייתה גאה ברגישותה. היו חלקים בגופה שהיא הייתה מעצבת אחרת, אבל היא עדיין חשבה שלאף ולאוזניה יש משהו מדהים. הם הפכו אותה לייחודית וגם עבדו בצורה כל כך מושלמת שהם אפשרו לה להריח או לשמוע את פעימות הלב של אנשים אחרים. עם הזמן היא למדה לאהוב אותם ולהעריך את כל מה שניתן לה גם אם זה לא בהכרח מה שהיא רצתה.
הייתה פעם אחת שהיא קראה הודעה כתובה באבן שאמרה שזו הפגנת אינטליגנציה לאהוב את מה שאי אפשר לשנות, וזה דבק בה. זה דבק בה בדיוק כמו המסר שצויר בתחנת הרכבת אליה נסעה כל יום לפני העבודה: "יש חיים לפני המוות".
מאז היא אימצה את זה כשלה, בלי לחשוב בליבה שיש לה מוצא מיוחד. היא פשוט חשבה שמה שהיא עשתה נובע מהיכולות שלה ונמצא בהישג יד. כך הצילה את עצמה הנסיכה הזו, השברירית למראה.
התמונה באדיבות שרה לימונה
