ההתאהבות נמשכת רגע, אבל האהבה היא לנצח

לאהוב זה לגעת באינסופי ובו בזמן לגלות שהזרועות שלנו לעולם לא יכולות להגיע אליו במלואן, לא משנה כמה רחוק נרחיק אותן. זהו הפרדוקס הגדול של האהבה: היא מרגישה נצחית, אבל היא מסתיימת. זה נגמר, אבל זה אף פעם לא מת. באהבה אנחנו מגלים היגיון חדש, כזה שבו הכל וכלום מפלרטטים זה עם זה כל הזמן. אהבה אמיתית היא לנצח.

הפועל "לסבול" אינו מדויק בכל הנוגע לאהבה. זו מילה שמתאימה יותר לאובייקטים, ולא לרגשות. אהבה היא מציאות דינמית, היא משתנה, היא משנה את עצמה, היא משתנה ועוברת מטמורפוזה ככל שהזמן חולף. זה בגלל שהוא עובר את כל התהליכים האלה שהוא נמשך, הוא אף פעם לא מת, רק משתנה.

אם מדברים על אהבת ילדים, הורים, אחים או חברים, מידת היציבות בדרך כלל גבוהה יותר. האהבה בין בני זוג היא דבר אחר לגמרי. זה נכון במיוחד אם אנחנו לוקחים את הפרספקטיבה שאהבה רומנטית היא משהו שנשאר סטטי ונצחי. במציאות, סוג זה של אהבה מסתיים מהר יחסית. אומרים ש"אהבה נצחית נמשכת שלושה חודשים". זהו השלב האינטנסיבי ביותר, אך החולף ביותר, של האהבה.

אהבה היא רגע אינסופי

תחילה נדבר על האהבה בין זוג רומנטי. זה אחד הבעייתיים ביותר עבור כמעט כולם. אנחנו יורשים לרעיון של אהבה רומנטית שנבנה במהלך המאות ה-18 וה-19. רעיון שהמשיך לעלות על התרבות שלנו. הרעיון הזה, בתורו, הוא הילד של האידיאליזם, שהשפיע כל כך הרבה בעולם המערבי. הבנת האהבה היא שגורמת לנו לדבר על "נשמות תאומות" ואוהבים שחיים באושר ועושר.

במציאות, יש רגע שבו אנחנו מתאהבים, שכל אחד מאיתנו יכול להישבע שמרגיש שהתחושה תימשך לנצח. בשלב זה של מערכת היחסים, אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין איך מה שאנחנו מרגישים כלפי בן הזוג שלנו יכול להשתנות. במצב זה של מעין אי שפיות, אנו מאבדים ללא כוונה את חוש הפרופורציות שלנו. לכן אנו מבטיחים ונשבעים שהאהבה הזו תימשך לנצח.

סוג זה של אהבה מייצר ציפיות מוגברות. למרות שההבטחות והנדרים לא אומרים זאת ספציפית, נראה שמה שמוצע ומצופה הוא שהמצב הזה של אהבה רומנטית שופעת וחזקה תישמר. מהציפיות הלא פרופורציונליות הללו נולדות ההתפכחות הראשונות. אהבה לא נפטרת מהמצוקות, הקטנוניות או המגבלות שלנו.

במוקדם או במאוחר מופיעות מציאויות שהורסות את הגרסה האידיאלית של אהבה רומנטית שיצרנו. בסופו של דבר, ההתאהבות הופכת למכשול לאהבה. ההתאהבות מרגישה טעימה, על זה אין עוררין. עם זאת, זה יכול להעלות את הרגשות שלנו לגובה כזה שהוא מונע מאיתנו לראות את הגדולה ואת ההגבלות של מה שאנחנו מרגישים. אם נתגבר על המכשול הזה ללא טראומה, הדרך האמיתית לאהבה מתחילה.

אהבה היא לנצח, כמו עץ

המטאפורה של העץ היא שימושית. זה מראה שמשהו מפואר וגדול יכול לצמוח מזרע זעיר, ושהגורל של כל מה שחי הוא לגדול ולהגיע לשמים. לעץ, לאחר שהוא מתבגר, יש פרחים ופירות שמוציאים זרעים חדשים כדי להתחיל צמיחה חדשה, סיפור חדש.

כך גם האהבה. ברגע שהוא נובט, שום דבר לא יכול לעצור אותו. הוא ימשיך לגדול ולהניב פרי, שיתחיל מחדש את המחזור לנצח. ככל שהאהבה מתרחבת, תראה שהיא כמו עץ אלון או דובדבן. אל תקווה לשמור את זה אותו הדבר לנצח, בדיוק להיפך. כל יום משהו הולך להשתנות, וגם אם הוא ימות, הוא לא מת: זה יהיה התחלה של משהו חדש.

אם אנחנו באמת אוהבים, אנחנו עושים זאת לנצח. הורים אוהבים את ילדיהם וילדים אוהבים את הוריהם, גם אם הם לא ביחד, גם אם מתו. חברים אוהבים אחד את השני בזמנים טובים ורעים. אחים אוהבים זה את זה, כל תהפוכות שעשויות להופיע. הם אוהבים אחד את השני, גם כשהם שונאים אחד את השני. הרי ההיפך מאהבה הוא לא שנאה, זו אדישות.

האהבה בין בני זוג רומנטיים יכולה להיות גם סיפור בלי סוף. גם עם כל הפרידות, הגירושים, הנטישה, מי שהיה באמת בלב שלנו, תמיד יהיה שם מקום. כל אחת מהאהבות האלה כותבת לפחות שורה אחת בסיפור שאי אפשר למחוק. סיפור שמוביל לנתיבים עמוקים יותר של מי אנחנו ומי שהפסקנו להיות.