כשרגשות לא באים לידי ביטוי, הלב כואב
אף אחד לא מסוגל להסתכל פנימה ולראות ריקנות, כי גם לריק יש תחתית בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. כולנו מלאים באנשים, ברגעים ובפרטים זעירים שיוצרים אותנו כל יום כאנשים שאנחנו.
כל הדברים הקטנים האלה הפכו אותנו לגדולים יותר ברגע מסוים בחיינו, אפילו ההיעדרויות. כי אני מכיר אנשים שחיים מלאים בהיעדרויות, ואפילו זה נשמע כמו מלא. מה שקורה הוא שאנחנו גם מלאים ברגשות שפוגעים בנו וכשהם לא באים לידי ביטוי, הלב לא יכול להתקדם.
תקשיב לעצמך, תיפטר ממה שמזיק לך
אם יש משהו שמבדיל אותנו משאר החיות הוא היכולת שלנו לדבר. המילה המדוברת, מלבד היותה כלי הביטוי הייחודי ביותר שלנו, היא לפעמים גם התרופה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו הפנימית שלנו. דיבור הוא לשים מילים למה שאנחנו מרגישים, לתת לזה את המקום שלו.
במובן זה, אחד הדברים שהכי יכולים לגרום לנו להרגיש טוב יותר הוא הכרת תודה על ההזדמנות להביע את עצמך. להיות מסוגל להביע בקול את מה שכואב לך, לשחרר את זה ולגרום לזה לעזוב. לבטא את מה שאנו מרגישים היא דרך לשחרר את עצמנו.
כמו שאנחנו קונים כרטיס לכיוון אחד איפשהו, הבעת רגשות היא היציאה לכל מה שלא נותן ללב להיות שמח.
הצבת מגן לא תחזק אותך
כשהחיים סוגרים לנו את הדלת שלהם, זה יכול לגרום לנו לאבד את הראייה של מי שאנחנו. והדרך היחידה להחזיר את השליטה היא להקשיב לעצמך. תצעק אם יש צורך.
אנחנו יודעים שאנחנו בוכים, פוגעים ואפילו שונאים את עצמנו לפעמים. כאילו זו אשמתנו שאנחנו חסומים. כאילו יש משהו גדול מאיתנו שגרם לנו להתאפק ולהשאיר את הידיים קשורות. אנחנו לא באמת יכולים להגדיר את זה, אבל זה שם.
כי בדיוק כפי שנכתב בכותרת, כשהכאב לא בא לידי ביטוי, הלב כואב. זה כואב כי הכל עדיין בפנים. כאילו היו לנו סיכות בידיים ובכל פעם שאנחנו נוגעים בעצמנו היינו גורמים ליותר נזק.
עם זאת, אנחנו לא שמים לב שאנחנו מחזיקים בעצמי פנימי שיכול לנצח כל דבר. מה שאנחנו שוכחים הוא שלבו של אדם צריך לצאת מדי פעם. הוא צריך שנפתח את החלונות ונקשיב לו כדי שיוכל לרפא ולטפל בנו.
החיוך שהכי קשה להביע הוא החיוך של הלב
כשאנחנו לא נותנים ללב להיסגר ואנחנו נפתחים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר לעולם, אנחנו חווים הקלה וסיפוק מתקדם. נחווה תחושה כל כך נעימה שבעתיד ננסה לפעול בצורה דומה.
כאשר תתחיל להתקדם לאט לאט, תראה כיצד חיוך יתחיל לצייר את עצמו על פניך. החיוך הזה, ואתה יודע את זה יותר טוב מכולם, עלה לך הרבה. אבל עכשיו, זה מרגיש יותר טוב מהכל. זה עלה לך בדמעות, סבל והרבה מאמץ אישי כדי להשיג את זה.
נפטרנו מהצבעים הכהים שבתוכנו. וכשזה קורה, אנחנו שוב רואים את הקשת בענן. בדיוק כמו כשיורד גשם, כי צריך לרדת גשם כדי שנוכל לראות את הגרסה הטובה ביותר של השמיים.
במילים אחרות, החיוך שהכי קשה לבטא הוא החיוך של הלב. כי אם זה לא בא לידי ביטוי, יש בתוכנו משהו שלא נותן למהות האמיתית שלנו לזרוח. כשאתה כן מביע את זה, אתה מגלה שאתה צריך לאהוב את עצמך, ושהעולם שם כדי ליהנות, ללא גבולות או סערות.
