כולם אוהבים "מה שלומך?"
"מה שלומך?" מלווה בחיוך כנה ובמבט מסביר פנים הוא טיפולי. לפעמים זה כל מה שאתה צריך.
לפעמים שלוש המילים האלה מספיקות כדי לגרום לך להרגיש בטוח ומחובר לאדם אחר. להרגיש רצוי. לדעת שהכל יהיה בסדר.
לפסיכולוגיה אבולוציונית, מוזר ככל שזה נראה, יש הרבה מה לומר בנושא. הרעיון הוא שבני אדם פיתחו אינטליגנציה חברתית על ידי קידום הטיפול וההגנה על חברי הקבוצה שלהם. לכן, כל חבר בקבוצה שהפך ל"נוכל" ולא שיתף פעולה או תמך בקבוצה נדחה.
"העיקרון העמוק ביותר של האופי האנושי הוא הרצון להיות מוערך, מוכר ומוערך."
-וויליאם ג'יימס-
עדויות ארכיאולוגיות ואתנוגרפיות גם מראות לנו ששיתוף פעולה שליו ואלטרואיזם היה נורמלי בשנים הראשונות של החקלאות. זה כנראה מה שעזר למין להתקדם.
למעשה, יש עדויות לכך שהניאנדרטלים טיפלו בזקנים שלהם בתשומת לב זהירה. הם כיבדו אותם מבלי לצפות לתמורה, ובהמשך ערכו טקסי קבורה שהפגינו סמליות רגשית ודתית ברורה.
כל זה מראה בבירור שדאגה לזולת והדאגה להם היא חלק ממה שהופך את המין שלנו למה שהוא. כל התנהגות שמטרתה לספק הקלה, תמיכה או תשומת לב משפיעה לטובה על הרווחה הפיזית והפסיכולוגית שלנו.
זה עוזר לנו לשרוד ולהתחבר אחד לשני בצורה משמעותית.
לכן, "מה שלומך?" כנה, בין אם באופן אישי ובין אם לאו, יכול לעשות הרבה יותר ממה שחשבנו אי פעם.
אני כאן כדי לעזור לך: אני כאן בשבילך, ואני לא אבקש שום דבר בתמורה
דיוויד גרייבר הוא אנתרופולוג ידוע המפורסם באקטיביזם החברתי שלו. אחת התיאוריות שלו מתמקדת בדרך שבה הכסף והכלכלה הורסים לחלוטין את האלטרואיזם הקמאי שלנו.
הוא אומר שזה הרס את ה"גן" שלנו לקידום הלכידות, לטיפוח האיחוד החיוני הזה בין קבוצות אנושיות שמאפשר לנו לשרוד בהרמוניה.
כדי לגבות את הרעיון שלו, גרבר מדבר על האינואיטים של גרינלנד או האירוקואה. הוא מסביר שתמיד הייתה דאגה כנה זה לזה בקהילות הללו.
ולמעשה, הרעיון להחזיר טובה לא היה קיים. כפי שאומרים האינואיטים, " במדינה שלנו אנחנו בני אדם ואנו דואגים אחד לשני." אם מישהו צריך נעליים, כל מה שהוא צריך לעשות זה לשאול. אם לצייד היה יום רע, השכנים שלו יחלקו איתו את האוכל שלהם.
הן בעבר והן (במקומות מסוימים) בהווה, יש קבוצות של אנשים המבססים את האינטראקציות שלהם על אלטרואיזם ודאגה לזולת.
יש רצון כן לפרוץ מבועת האגו ולהעריך את האחר כחלק מעצמו. זה בהחלט נשמע כמו משהו שעלינו ליישם בחברות המכונה "מתקדמות" שלנו.
"מה שלומך?" זה מעבר לנימוס
זה נכון, כולנו שומעים "מה שלומך?" על בסיס יומי. רוב הזמן אנשים אומרים את זה ואפילו לא מחכים לתשובה.
זו רק דרך להתחיל דיאלוג או לברך מישהו. אנחנו לא מצפים ליושר, כי זה רק חלק נוסחתי מהתרבות שלנו.
"רק מי שיכול לדאוג למה ששייך לאחרים יכול להיות שלו".
-ג'ורג' גורדייף-
ב"תרבות המכילים" הזו, כפי שאדוארדו גליאנו היה אומר, נראה ששכחנו את עקרון האנושות שהאינואיטים והאירוקואה עדיין זוכרים. יותר מסתם נעליים, יותר מארוחת ערב או בגדים חמים, מה שאנשים צריכים זה תמיכה, הבנה, תשומת לב.
אנו זקוקים למילים כנות ולאנשים שבאמת דואגים לנו. אנחנו רוצים שתהיה שקט אחרי "מה שלומך?" אז יש לנו זמן לענות, ולפתוח אוזניים בצד השני.
לפני שנסיים, עלינו להבהיר דבר אחד. אנחנו לא צריכים לעבור זמנים קשים כדי להרגיש את ההשפעה הטיפולית של "מה שלומך?"
לביטוי הפשוט הזה יש את הכוח לגרום לנו להיות מאושרים ולהרגיש מחוברים. בואו ניתן לביטוי זה יותר משמעות ואותנטיות.
בואו לא נזניח אחד את השני. לא עוד נימוס בלבד - במקום זאת, בואו נלמד את אמנות ההבנה, ההכרה וההדדיות. בואו לתת כל יום "מה שלומך" אותנטי.
