המוחות שלנו הם בעלי בריתנו הטובים ביותר במצבים קשים
זה הנכס הכי חזק שיש לנו, והוא נמצא על הכתפיים שלנו. אנחנו מתייחסים למוח שלנו, כמובן. תפקודו כל כך עוצמתי ובו בזמן כל כך מוזר, שהוא העט העיקרי שבעזרתו אנו באמת כותבים את גורלנו.
לפני כמה שנים, הרעיון שאנו מנצלים רק 10% מהפוטנציאל שלו הפך פופולרי ונרחב. מאוחר יותר ראינו שהדברים קצת יותר מסובכים מהכותרת הפשוטה הזו. אנחנו מוגבלים במובנים מסוימים, כמו היכולת לשמור את תשומת הלב שלך ממוקדת במשהו או זיכרון לטווח קצר. עם זאת, עומדים לרשותנו גם תהליכים אחרים שאין להם גבולות, כמו היכולת שלנו לדמיין או ללמוד.
המוח שלנו מבקש לחסוך במשאבים
לפיכך, ברור לנו שמה שאנו יכולים לעשות עם המוח שלנו הוא אינסופי. עם זאת, אם נבחין ברוב ההתנהגויות שלנו, נבין שהדבר שהכי מתערב הוא תכנות מנטאלי או שגרה. בשגרה מסויימת נוצר ניתוק בין הפעולה לחלק המודע. אנחנו מדברים על כביסה, בישול ונסיעה בכביש מוכר. הפעולה כל כך מוכרת וידועה שאנחנו משחררים את מוחנו לעבוד עם רעיונות מנותקים מההווה.
יתר על כן, דבר נוסף קורה. המוח שלנו נוטה להיות חכם בוויסות האוטומטי שלו, וכברירת מחדל, הוא מנסה לעבוד תמיד על ידי מזעור צריכת האנרגיה שלו.
בואו נחשוב על אבותינו וכמה קשה לגשת לסוגים מסוימים של רכיבי תזונה חיוניים. אולי תחשוב, למה הם היו צריכים מוח יעיל אם הם בילו כל היום בציד ובריצה אחר טרף? ובכן, הוכח, למשל, שלספורטאים הטובים ביותר יש תכונה משותפת: החמצון המוחי שלהם במהלך מאמצים ארוכים ואינטנסיביים גדול יותר.
עלינו להיות ברורים בעובדה שהמוח שלנו לא אוהב לבזבז אנרגיה. הוא חושש שהוא יישאר בלי, ורבות מהפעילויות שאנו עושים מבוצעות על "טייס אוטומטי". אז, נבין שאולי אנחנו לא מנצלים רק 10% מהיכולת שלנו. אבל, זה נכון שיש חלק גדול שאנחנו לא משתמשים בו. מציאת אחוז מדויק אינו חשוב. מה שבאמת חשוב הוא לדעת את ההשלכות של זה.
החלק במוחנו שאנחנו לא משתמשים בו - תיאורטית, אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל - קשור ליצירתיות ולחיפוש אחר פתרונות חדשניים. ההתנגדות שלנו לשינוי יכולה להיות מוסברת על ידי העובדה שהיא נוגדת את הנטייה לכלכל של המוח. אולי הדרך שלנו לעשות דברים היא לא הכי טובה, אבל החלפת זו שיש לנו לחדשה בהחלט מרמזת, מלבד אי הוודאות, על הוצאה נוספת של אנרגיה.
למה כושר ההמצאה חשוב?
בואו נצא לטיול לימי הביניים ונשתתף במשפטו של נאשם. במשפט זה, השופט ירצה לגנות את הנאשם בכל מחיר. אבל, הוא לא ירצה שישימו לב לגישה שלו. לפיכך, הוא מציע לנאשם להשאיר זאת למזל. כביכול, הוא יכניס שתי מעטפות זהות לקופסה. אחד יכיל נייר עם המילה חף מפשע והשני עם המילה אשם.
כמובן, השופט כתב אשם על שניהם. כמובן, הנאשם הניח זאת, כי הוא הסתכסך עם שופט זה במשך שנים. מה לדעתך עשה הנאשם? הוא יכול היה להדיח אותו, אבל אם ההשערה שלו תתברר כלא ודאית, הוא יקבל גינוי. מצד שני, אם זה היה נכון, כנראה היו מפטרים את השופט. אבל שום דבר לא יכול היה להבטיח לו שהבא הבא יהיה טוב יותר.
ובכן, מה שהוא עשה זה לאכול אחת משתי המעטפות. אחר כך אמר שהם יכולים לדעת מה אמר האחד שבחר על ידי קריאת זה שנשאר בקופסה, כי זה יגיד ההפך. כמובן, זה שבתיבה אמר אשם. כך, הוא שוחרר, מה שהשופט תיעב.
בחזרה להווה, אי אפשר לשכוח שלכולנו יש כלי דומה לנאשם האינטליגנטי. בנוסף, אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להציל או לשפר את חיינו. אנחנו מדברים על המוח שלנו. נכון שאנחנו לא יכולים לשלוט בהכל. אבל זה גם נכון שלפעמים השליטה שלנו חורגת מהגבולות שאנחנו מניחים שיש לה. לפיכך, בהבדל הזה בין ניחוש למציאות, בין כושר המצאה וחזרה, שם טמון הפוטנציאל האמיתי שלנו.
