הסרט נדודי שינה: השדים הפנימיים האלה שלא נותנים לך לישון

בשנת 2002, כריסטופר נולאן ביים מותחן בשם "נדודי שינה", על רצח מוזר למדי באלסקה. הדמות הראשית היא וויל דורמר (אל פאצ'ינו), שוטר רב השפעה מלוס אנג'לס. הוא נוסע לשם עם עמיתו דונובן כדי לחקור פשע אכזרי שבו מעורב נער.

בדיוק כשהם עומדים לתפוס את הרוצח, דונובן נורה, והרוצח (רובין וויליאמס) בורח לתוך הערפל. וויל אינו יכול לקבל את מה שקרה ומשנה את תיאור האירועים שלו, אפילו באמצעות ראיות מזירת הפשע.

הרוצח יוצר קשר עם וויל ומתחיל לסחוט אותו. הבלש הגדול מתייסר במותו של חברו וחש אשמה. בנוסף לקריאות הקבועות מהרוצח, הוא מתחיל לסבול מנדודי שינה.

כאשר אשמה הופכת לנדודי שינה

אל פאצ'ינו, שמגלם את וויל דורמר, לא יכול לקבל את התאונה שהוא לקח חלק בה. הוא דוחה את מה שקרה כשהוא עם אנשים אחרים, ולא יכול להודות בכך גם בפני עצמו. זה מונע ממנו להטמיע אותו בחייו. הוא לא רוצה להזדהות עם האירוע, ולא לקבל עליו שום אשמה. אבל מצפונו רשם את כל מה שקרה.

כשמישהו חווה משהו כל כך טראומטי כמו זה, הוא צריך לעבד בדיוק את מה שקרה. זו הדרך היחידה שבה הם יכולים לנסות להבין את הכל. במקרה של וויל, הדחייה וההכחשה שלו אכלו את היכולות הבסיסיות שלו, הן הנפשיות והן הגופניות.

נדודי שינה לא נותנים לך לחיות

לאחר התאונה, וויל מתחיל לשכנע את עצמו שזו לא הייתה אשמתו. ההימנעות הנפשית הזו ממה שקרה בפועל מובילה אותו להבין כמה דברים לא נעימים על עצמו, על אנשים אחרים ועל העולם שבו הוא חי.

אל פאצ'ינו מתאר בצורה ברורה מאוד כיצד הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) יכולה להתרחש וכיצד אנשים חיים דרכה. וויל חווה אירוע טראומטי ביותר והגיב בפחד, בחוסר אונים ובאימה. לאחר הטרגדיה, הוא חי אותה מחדש באמצעות חלומות, זיכרונות מטרידים ופלאשבקים.

וויל ידע שהדרך היחידה לפתור את התיק היא לומר את האמת ובכך להשתחרר מאשמה. עם זאת, הוא העדיף להימנע מלחשוב על מה שקרה וניסה לשנות את האירועים הללו באמצעות שקרים.

הוא בנה סיפור חדש על איך קרתה התאונה. הוא עשה זאת על ידי יצירת זיכרונות מעוותים על הסיבה וההשלכות של האירוע הטראומטי, אפילו ניסה להעביר את האשמה לאדם אחר.

כדי לשמור על השקר ולהסתיר את אשמתו, הוא התחיל להתרחק מאנשים אחרים. היכולת שלו לחוות כל סוג של רגשות חיוביים התפוגגה אט אט. אבל עמית שלו שם לב. לא היה קשה לראות כיצד טווח הקשב והריכוז שלו פחתו במידה ניכרת, ונדודי שינה היו הסיבה.

אישיות וטראומה

כאשר אנו חווים כל סוג של טראומה, האישיות מתחלקת לשתי תתי מערכות פסיכו-ביולוגיות או יותר. אלו נוקשים מאוד בתפקודיהם ומקשים על האדם להסתגל. הם יכולים להתפתח בדרכים שונות ולהפוך ל- EP's ו-apn's.

• חלק אישיות רגשית (EP): חלק זה מכיל רגשות טעונים מאוד מהחוויות הטראומטיות, אשר מתעוררות לתחייה ברמה חושית מוטורית. חלק זה מפנה באופן לא רצוני את תשומת הלב לאיומים אפשריים. איומים אלה יכולים להיראות גדולים יותר ממה שהם באמת בגלל טראומות העבר.
• חלק נורמלי לכאורה של האישיות (APN): חלק זה נמנע מזיכרונות טראומטיים ומתמקד בתפקודים של חיי היומיום. למרות שנראה שהאדם מתנהג "רגיל", האמת היא שיהיו לו תסמינים שליליים. אלה עשויים לכלול ריחוק, קהות ואמנזיה חלקית או מלאה בנוגע לחוויה הטראומטית.

כאשר שני מרכיבי האישיות הללו מתפצלים, זה גורם לדברים כמו PTSD. זה מונע שילוב של זיכרונות טראומטיים. זה גם מונע מאירועים להפוך לזיכרונות נרטיביים אוטוביוגרפיים. עם זאת, האדם שעבר טראומה צריך להיות מסוגל לדבר על האירוע ולהבין אותו בעצמו.

החיים שלנו הם השלב שבו אנו מבצעים את חיינו. התסריט משנה ללא הרף את הדמות הראשית בדרך זו או אחרת. נדודי שינה משקפים כיצד חוויה יכולה לסמן לפני ואחרי בהתאם לאופן שבו אדם משלב אותה בסיפור חייו.