כיצד להקל על השפעות האשמה?
אנו חיים בסביבה תרבותית המנסה לכפות נורמות התנהגותיות מסוימות. אומרים לנו שיש פרסים ועונשים על המעשים שלנו. וכשאנחנו טועים או עושים משהו שמתנגד לכללי ה"התנהגות המקובלת", עולה תחושת אשמה. ניתן ליישם זאת גם כאשר אנו פשוט מפסיקים לעשות משהו "צפוי". שם מתחילות כל הבעיות שלנו: אשמה.
אנו יכולים למצוא כללים מסוג זה בכל מקום. בתוך המשפחה, בעבודה, בבית הספר, בחיי היומיום שלנו. בכל עת, ההחלטות שלנו עוברות סוג של קוד התנהגות על מנת להבדיל בין טוב לרע. מצפן מוסרי שמלווה אותנו בהיותנו יצורים חברתיים.
"אני לא אשם בעובדה שהחיים ניזונים ממידות טובות וחטא, מהיפה והמכוער". -בניטו פרז גלדוס-
לפעמים נראה שהדברים הולכים רחוק יותר. לדוגמה, בדתות מסוימות כמו הקתוליות, מאמינים נולדים עם חוב שנקרא "החטא הקדמון". את החטא הזה אפשר למחוק רק באמצעות קודש הטבילה. הם מכריזים עלינו אשמים עוד לפני שנכנסנו לעולם הזה. עם זאת , אנחנו אפילו לא יודעים מה הסיבה מאחורי פסק הדין הזה.
הדבר האידיאלי יהיה שאנחנו לא נותנים לעצמנו להיות משותקים מהפחד הזה. טוב להכיר בטעויות שלנו, להרהר בהן וללמוד. אבל זה לא בריא לשאת את האשמה הזו לשארית חייך. אף אחד לא יוכל לצמוח כאדם ולהגיע למטרות שלו כך. יש משהו מסוכן בתחושת אשמה שהיא כל כך חזקה שבסופו של דבר היא מנהלת את כל חיינו.
אל תשפוט את עצמך בחומרה כזו, אל תאפשר לאחרים להיות התליינים שלך
אנחנו תמיד שמים לב לקבלה חברתית. פעמים רבות, איננו מסוגלים לעשות צעד אחד קדימה מבלי לחשוב מה אחרים יחשבו. והקיום שלנו, במקום להיות אוצר, הופך למקום קר וחסר תקווה. אנחנו מבודדים את עצמנו, ואין לנו אומץ לתת דעה כלשהי. בסופו של דבר, אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להפוך לבלתי נראים.
המצב מסתבך כשאנחנו מאכזבים מישהו, או את עצמנו. ללא קשר למי צודק, הדבר הראשון שאנו מחויבים לעשות הוא להניח את האשמה. זה מוביל אותנו לשפוט את עצמנו בצורה אכזרית וחסרת רחמים לפעמים. לפיכך, האמון שיש לנו בעצמנו ובהערכה העצמית שלנו מקבל מכה די אכזרית.
יכול לקרות גם שאחרים לוקחים על עצמם להגיד לנו שההתנהגות שלנו לא מתאימה. הם מטילים עלינו סנקציה לא צודקת, שרירותית ובלתי מידתית. באופן בלתי נמנע, אנחנו היחידים שבסופו של דבר ייפגעו. במקום זאת, זכור שאנו ראויים לכבוד שאנו נותנים לאחרים. זו אחת הערובות הבסיסיות לדו קיום.
לאף אחד אין את הזכות למנוע ממך הזדמנות שנייה. קבלת שגיאותיך היא מעשה אצילי שיעשיר אותך רוחנית. כולנו במעמד שווה. כדי שהאשמה לא תהפוך למכשול בחייך, עליך לסלוח לעצמך. כמו כן, עליך לדעת לסלוח ולהבין שלבני גילך אין כוח עליך.
תן לאשמה להישאר בעבר ולהתחיל ללכת קדימה בהווה
אנשים רבים מבלבלים את הביטוי "מי ששוכח את ההיסטוריה שלו נידון לחזור עליה". ביטוי זה מיוחס למשורר הספרדי חורחה אגוסטין ניקולא רואיז. הם מוצאים בתוכו מניע להישאר בעבר. כן, יש צורך לזכור את ההיסטוריה כדי לא לבצע את אותן טעויות. אף על פי כן, אף אחד לא יכול לגדול תוך גרירת משקלם של הדברים בחייו שהיו יכולים להיות אך מעולם לא התרחשו.
אולי אחת הטעויות השכיחות ביותר שאנו עושים היא להישאר מעוגנים לעבר. אנחנו מתנהגים כמו אסיר עם מאסר עולם. זה עד כמה שאנחנו הולכים, ושום דבר ואף אחד לא יכול להוציא אותנו מהשיתוק הפיזי והרוחני הזה. בהמשך הדרך, האשמה הזו תשלוט בכל אחת מהפעולות שלנו עד שנהיה אנשים המאופיינים בתסכול.
אנחנו בניה מתמשכת במרחב ובזמן. החיים שלנו קצרים מאוד בהשוואה למרחקים של היקום. כאן, אנו מודדים את חלוף הזמן הוא שניות, דקות ושעות. ואז, בימים ולילות. ובסופו של דבר אנחנו מקבלים מחזורים של שבועות, חודשים ושנים. כדור הארץ הוא לא יותר מנקודה כחולה חיוורת באינסוף זמן, כפי שתיאר קארל סייגן.
אם נסתכל על העבר בצורה בונה, תחושת האשמה תיעלם. אנחנו נצליח לצאת מהתלולית הזו. זו הדרך היחידה להתבגר. אם, להיפך, נאפשר לעבר לגבות אותנו לפינה ולכפות את עצמו על ההווה שלנו, לא נוכל להתקדם. אנחנו האדריכלים של הגורל שלנו, כי העתיד בידיים שלנו.
