בן הזוג שלי לא "עוזר לי" בבית: אנחנו משתפים פעולה
"בן הזוג שלי עוזר לי לעשות את עבודות הבית." כולנו שומעים כל הזמן את המשפט הזה, לייאושנו, את הביטוי השחוק הזה שבו אנו מוצאים השלכות של סיווג מגדרי שצריך לחשוב מחדש. אף אחד לא צריך לעזור לאף אחד בבית, כי מה שצריך להתקיים זו אחריות משותפת, עבודת צוות.
בחברה שלנו, למרות כל ההתקדמות שלנו, מהשינויים שלנו במנטליות וכל הצלחה קטנה שהושגה בנוגע לשוויון מגדרי, עדיין קיימים שורשי המודל הפטריארכלי. אנחנו עדיין יכולים למצוא את הרעיון שהגבר מניח לחם על השולחן והאישה מנהלת את משק הבית והילדים.
"גם גברים וגם נשים צריכים להרגיש חופשיים להיות חזקים... הגיע הזמן שכולנו תופסים את המגדר על הספקטרום לא כשתי קבוצות מנוגדות של אידיאלים. עלינו להפסיק להגדיר אחד את השני לפי מה שאנחנו לא."
- נאומה של אמה ווטסון באו"ם -
כיום, המחשבה שאחריות מטלות הבית וגידול הילדים היא אך ורק באחריות הנשים היא די מיושנת, שריד של עבר שכבר לא רלוונטי, או לפחות לא צריך להיות.
עלינו לזכור שכל פרטנר הוא עולם ומלואו, לכל בית יש את הדינמיקה שלו, והחברים שלו הם שמבססים את החלוקה והאחריות לפי זמינותם. אין ספק שגורמים כמו עבודתם קובעים את ההסכמים הללו שיש לנהל אותם בצורה שווה, מוסכמת ומכבדת.
אנו מזמינים אותך לשקול את זה איתנו.
הזמן השתנה (קצת, בכל מקרה)
הזמנים השתנו; אנחנו שונים עכשיו. אנחנו אמיצים יותר, ויש לנו הרבה יותר אתגרים מאשר הסבתות והסבים שלנו. לפחות, זה מה שאנחנו רוצים להאמין ואנחנו נלחמים על זה. עם זאת, יש עדיין גשרים גדולים לעבור. עניינים כמו פער השכר או שוויון הזדמנויות הם גורמים שעדיין יש להם את הסטיגמה המגדרית. קרבות מורכבים שנשים צריכות להמשיך לעבוד עליהם.
עם זאת, בכל הקשור לאחריות משק הבית, עבודות הבית והטיפול בילדים, חלה התקדמות ניכרת במונחים של שוויון. ברור שלכל אדם יהיה ניסיון אישי משלו, שבכל מדינה, בכל עיר ובכל בית יש מציאויות ספציפיות שמתנות את דעותינו בנושא זה.
למעשה, סוכנות רויטרס פרסמה לפני כמה שנים מחקר מעניין שהיה לו כותרת פרובוקטיבית: בעלים יוצרים שבע שעות של עבודות בית נוספות בשבוע. בהצהרה זו הם הבהירו כי אי השוויון בעבודות הבית נותר מציאות ברורה. אולם זה רחוק מאוד מהנתונים שהתקבלו ב-1976 שקבעו שההבדל הוא 26 שעות שבועיות.
בעוד שלפני כמה עשורים נשים קיבלו את תפקיד עקרת הבית במלואן, בימינו הן חצו את הגבול מהמגזר הפרטי לאותם ספירות ציבוריות שהיו מאוכלסים בעבר אך ורק על ידי בעליהן. עם זאת, שיתוף באותם מרחבים לא תמיד אומר שוויון הזדמנויות או שוויון זכויות.
לעתים, נשים רבות לוקחות על עצמן את האחריות של שני התחומים. בנוסף לחיים המקצועיים, יש להם גם את כל האחריות בבית ולגידול ילדיהם.
אם אכן נכון שמבחינת מטלות הבית, תפקידו של הגבר במקרים רבים ממומש ושווה, כך לא קורה בכל הנוגע לטיפול בתלויים באדם. בימים אלה, הטיפול בקשישים או בילדים עם מוגבלות נופל כמעט אך ורק בידי האישה.
מטלות הבית וההסכמים היומיומיים שלנו
מטלות הבית אינן ירושה של אף אחד; למעשה, הם ניתנים להחלפה מוחלטת. גיהוץ זה לא רק עבודה לאמא, וגם תיקון המקרר לא עבודה ששמורה לאבא. אחזקת משק בית, בין אם זה במונחים כלכליים ובין אם בביצוע מטלות בית כמו טיפול באחרים או תחזוקה, היא התפקיד של כל מי שחיים תחת קורת גג זו, לא משנה מה מין.
החלק המוזר בכל זה הוא שבשלב זה של המשחק, אנחנו כל הזמן שומעים אנשים חוזרים על המילים " בעלי עוזר לי בבית " או " אני עוזרת לחברה שלי לשטוף כלים ". כל משימה עוברת מיניות בוורוד וכחול.
הסכמות יומיומיות וחלוקה שווה של הדברים היא שמביאה הרמוניה לשגרה הביתית. ההסכמים לא צריכים להיעשות רק מתוך שוויון או בשל כללי מגדר, אלא מתוך היגיון ושכל ישר.
אם בן זוגי עובד כל היום ואני מובטל או שבחרתי בחופשיות להישאר בבית כדי לגדל את הילדים שלי, אני לא יכול לדרוש שיכינו לי ארוחת ערב ויטפלו בכביסה. באותו אופן, גם הטיפול בילדים הוא לא רק תפקיד של אדם אחד. אמא לא מחויבת להיות "אמא על". ילד הוא באחריות של שני אלה שבחרו לקבל אותו, ויותר מכך, אנחנו צריכים לשמש להם מודל, להראות להם, למשל, שהמטבח הוא לא המגרש הביתי של אף אחד.
זה שלסדר את המיטה, לטפל בכלב שלנו ולשמור על משק בית זה לא עוזר לאמא או לאבא; זו אחריות של כולם.
