הנסיך והסנונית: סיפור על התקשרות בזוגות
עם הסיפור הזה על תפקיד ההתקשרות בזוג הייתי רוצה שנחשוב על מנגנוני ההתקשרות הלא בטוחה, כיצד הם גורמים לנו סבל וכיצד הם משפיעים עלינו כאשר אנו מנסים לשלוט ולשלוט באדם האחר, תוך מתן אהבה כתירוץ..
אז מה ההבדלים בין אהבה להתקשרות? למה אנחנו מתייחסים אליהם כאל אותו הדבר? כיצד התקשרות מותנית יכולה להשפיע לרעה על מערכות היחסים שלנו?
"כשאנחנו קשורים למשהו תמיד יש פחד, פחד לאבד את הדבר הזה; תמיד יש את התחושה הזו של חוסר ביטחון"
-ג'ידו קרישנמורטי-
הנסיך בילה את ימיו במבט מבעד לחלון, מחכה שמשהו יקרה. היה רק משרת אחד שהיה אחראי על עשיית הקניות ושמירה על ניקיון הטירה. "איזה חיים משעממים," הוא נאנח.
בוקר אחד באפריל, סנונית ישבה על אדן החלון. "אוי," קרא, "איזה יצור קטן ועדין." הסנונית שרה לו שיר קצר והלכה. הוא נדהם: השיר שלה נראה הדבר הכי יפה בעולם והנוצות שלה הכי מקוריות. איזה יצור מיוחד במינו!
הסנונית חוזרת
מכאן ואילך חיכה הנסיך בקוצר רוח לשובה. הגיע היום והסנונית שוב שרה שיר נוסף. הוא הרגיש ממש בר מזל. "מעניין אם קר לה?" הוא שאל את עצמו רגע לפני שהיא עפה שוב.
בפעם השלישית שבה הציפור חזרה, הנסיך חשש שהיא עלולה להיות רעבה. בימים הבאים, הוא הקדיש את עצמו לבניית בית קטן לסנונית. הוא שלח את משרתו לקנות עצים ומסמרים ולצוד חרקים. לבסוף, לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים, הוא דרש בסופו של דבר ממשרתו לבנות גם את הבית הקטן. "ציפור ארורה," מלמל המשרת.
בתוך הבית הקטן הוא שם את החרקים והמים, וגם כמה בדי משי כמיטה. כשראה איך היא באה להתיישב על אדן החלון, הוא הביא את הבית הקטן ונהנה לצפות בציפור כשהיא שותה את המים ומנצלת היטב את האוכל שהכין עבורה. "אתה אוהב את החרקים האלה, סנונית מתוקה שלי?" הוא שאל. "תפסתי אותם בשבילך", הוסיף. בטריצה קצרה נראה היה שהסנונית מהנהנת לפני שעפה שוב.
הנסיך צריך להתמודד עם חוסר הוודאות שלו
ואז הוא נעשה חרד. מה אם היא לא תחזור? מה אם היא תמצא מקום טוב יותר למקלט? אולי נסיכים אחרים יבנו בתים טובים יותר או יחפשו חרקים בעצמם. הוא לא יכול היה להרשות זאת. לא הייתה סנונית אחרת כמו זו בכל העולם.
הנסיך בילה יומיים בלי לישון או לחשוב על שום דבר אחר עד שלבסוף החליט לנצל את זמנו הפנוי כדי להכין דלת עם מנעול לבית הקטנטן. הסנונית, כמו תמיד, חזרה, וכשנכנס לטעום מהאוכל, סגר אותה הנסיך. " אני אוהב אותך," הוא התוודה, "לעולם לא יחסר לך אוכל או מים, וגם לא יהיה לך קר".
קצת מבולבלת, הסנונית הלכה איתו בהתחלה רק בגלל ערך הנוחות. היא נהנתה מהחום של ביתו ומזון בהישג יד מבלי שתצטרך לרחרח מסביב למטעים בחיפוש אחר מזון.
הנסיך הניח את הכלוב על שולחן המיטה שלו כדי לקבל את פניה בכל בוקר מלטף את ראשו. "את הסנונית שלי, שרי לי שיר, יפה", הוא היה אומר לה. "החיים האלה לא כל כך גרועים", חשבה הסנונית. והיא שרה. אבל עם הזמן המוזיקה שלה דעכה, עד שלבסוף השתתקה.
הסנונית מאבדת את השיר שלה
"אתה לא שר יותר?" שאל הנסיך מופתע. "שימחת אותי כששרת".
"השיר שלי נוצר בהשראת זרימת הנהר, קול הרוח בעצים, השתקפות הירח בסלעי ההר. בשמחה הבאתי אותו אליכם, אבל עכשיו בכלוב הזה אני לא מוצא מה לשיר על אודות".
"עשיתי את זה כי אני אוהב אותך," אמר הנסיך. "מסוכן לך לעוף לבד." מה אם יש לך תאונה? מה אם לא תמצא אוכל? מה אם צייד יורה בך?"
"צייד? מה זה צייד?" היא שאלה.
"אני דואג לך ומגן עליך, אתה בטוח מכל סכנה כאן."
ואז יום אחד התעורר הנסיך בהפתעה. הוא הלך ללטף את הסנונית ומצא שהיא מתה. מלא כעס, הוא חיפש את משרתו ופיטר אותו כי אין ספק שאחד החרקים שהוא צד הרג אותה. העובדה שמצא את "הצד האשם" לא ניחמה את הנסיך, והוא חש אפילו יותר בודד וחסר אונים מאשר לפני שהסנונית אפילו הופיעה. ואז, לפתע, סנונית נוספת התיישבת ליד החלון והתחילה לשיר: השיר הכי יפה ששמע אי פעם...
הבתים עם מנעולים שמכבים אהבה
הסיפור הזה מדבר על איך ההתקשרות עובדת במערכות יחסים ומראה באיזו תדירות הפחדים והחששות שלנו נכפים על הרצונות והזכויות של האדם האחר. זה מלמד אותנו את הדברים הבאים: על ידי ניסיון לשנות אנשים לעתים קרובות אנו דוחקים אותם ממה שנותן לחייהם משמעות: האושר שלהם. אנחנו "עושים הכל בשבילם" אבל לא מבינים מה אנחנו באמת עושים להם.
במצב של בדידות או ריקנות, אנחנו יכולים לקבל את האחריות שלנו לצאת מהמצב הזה בעצמנו, או שאנחנו יכולים לחייב את בן/בת הזוג שלנו למלא את הבדידות על ידי יצירת יחסי תלות.
התקשרות יכולה לבלבל אותנו על ידי הגזמת תכונותיו של האדם האהוב והפיכתן להוויה ייחודית וחסרת תחליף בעינינו, ובכך להגביר את החרדה שלנו על ידי דמיון מה יקרה אם נאבד אותן. בטענה שאנו דואגים לרווחתם או רק מנסים להגן עליהם, אנו יכולים לשלול מהאחר את חירותו.
זהו סיפור על התקשרות, אבל זה גם סיפור על אהבה. אהבה היא לקבל ולכבד את מה שהוא האדם האחר, לרצות את האושר שלו מעל ומעבר לסיפוק הצרכים שלנו, ובדיוק כמו הסנוניות - לתת להם לעוף כשהם צריכים, אם זה מה שיביא להם אושר.
* סיפור מקורי שנכתב על ידי Mar Pastor
