כדי לעשות את השמחה שלי, אני חייב לחפור את הבאר שלי
יש אנשים שממש קשה להם להרגיש טוב. הרגשה טובה עבורם היא כמעט כמו אלרגיה או פוביה שנוצרה ומתקיימת על ידי מנגנונים שהם לעתים רחוקות מודעים. הם זרים לתחושה, שממנה הם רוצים לברוח במקום לחקור. אולי הייתה להם ילדות קשה, מאמינים שהם לא ראויים לשמחה, או שהם פרפקציוניסטים. תהיה הסיבה אשר תהיה, הם אינם מסוגלים ליהנות משמחה.
הם מרגישים שהם בסכנה רצינית. אם הם מוצאים את עצמם מתרגלים לשמחה הם מרגישים שהיא תיעלם בקרוב. הם אינם מסוגלים לתפוס את החיים כמשהו אחר מלבד מאבק או סבל. אם הם לא נלחמים על משהו, חורקים שיניים, אם השרירים שלהם לא מתוחים, משהו לא בסדר.
שמחה שלא שייכת לי
לפני זה היה תכוף יותר להתכחש לשמחה. למשל, כאשר אדם ממעמד חברתי נמוך יותר השיג גישה למעמד גבוה יותר. במיוחד אם הגישה שלהם הייתה לא יציבה. הם גילו התנגדות ליהנות מהפריבילגיות שהגיעו אליהן או שהוענק להן. היה רעיון שאתה נולד לתוך הכיתה שבה אתה מת, ושכל שינוי, גם אם הוא לטובה, היה כמעט בלתי אפשרי. זה היה עניין מעשי במקרים רבים, אבל גם נפשי.
כאשר לחלק מהאנשים אין מה לדאוג, הם מומחים בחיפוש אחר בעיות והתמקדות בהן. אותו דבר קורה עם כאב. כשיש לנו כאב אחד גדול, אנחנו לא מתקנים את הקטנים. יש אנשים שכל הזמן סורקים את גופם כי הם כל הזמן מאמינים שיש להם מחלה קשה, כמו סרטן.
הם אנשים שמרגישים הרבה יותר נוח בתפקיד הקורבן, המדוכא או שק החבטות מאשר בתפקיד של מנצח או מנהיג. לכן לעתים רחוקות תראה אותם חוגגים משהו. הם תמיד ימצאו סיבה להיות עצובים.
עבורם, רחמים הם הנשק החזק ביותר שלהם כדי להבטיח חברה. זו הנחמה שלהם והם לא מוכנים לוותר עליה, לא משנה כמה שמחה יש בחיים שלהם.
קורבנות תמידיים
מצד שני, תפקידם כקורבנות קבועים נותן להם הצדקה ראויה לא למלא התחייבויות מסוימות מעבר לאי השתתפות בשמחות החיים. הם מתחבאים בכאב הקטן שלהם או באבל שלעולם לא מתעייף כדי להימנע מדברים מסוימים.
איך אני יכול לדאוג לאחרים אם אני מרגיש כל כך רע? אם אני זה שתמיד מרגיש רע וזה עם הבעיות הקשות והטרגיות ביותר? מה יקרה אם אעזור לאחרים ואתרגל לזה?
פחד משמחה
פחד. זה הרגש. פחד מ:
- בדידות, פחד לא להיות עצמאי, פחד להכשיל אחרים, פחד להיות עצוב, פחד להתמודד עם חלומות שנראים כעת אפשריים.
- להסתכל למטה ולראות כמה למטה, פחד להסתכל למעלה ולראות כמה למעלה.
- למצוא את הגבולות שלנו, להיות טיפשים.
- נהנה משמחות החיים ומהרגשות הטובים.
כל הפחדים האלה נעלמים אם אנחנו קהים מהם, כשאנחנו לא זזים יותר מדי, כשאנחנו לא נהנים יותר מדי. כאשר אנו לא מקווים לשמחה מחשש לפתוח באר נוכל ליפול קיים. אנחנו מרגישים טוב יותר כשאנחנו שמרנים, כשאנחנו לא מייצרים ציפיות כדי לא לאכזב את עצמנו. זה משהו שכולנו עשינו בזמן מסוים כדי להגן על עצמנו, אפילו להגן עליו בנאום שלנו...
בזמן שהייתה לנו הרגשה שזו אסטרטגיה אינטליגנטית להתמודד איתה עם החיים. אבל זה שחקן הפכפך והוא תמיד משנה את הקלפים שלך. כולם, ברגע, ועכשיו אתה לא יכול לשחק.
שמחות יכולות להופיע רק כאשר אנו משחררים את עצמנו ומתמסרים לחוויה. כשאנו מאמינים כי יהיו הקלפים שהחיים נותנים לנו אשר יהיו, נדע איך לשחק בהם וליהנות מהמשחק הזה. זה לא עניין של הישרדות, זה עניין של חיים. מבחינה נפשית זה צעד הכרחי, אבל קשה מאוד שיום אחד נניח שההנאה ממה שחיובי לא תפחית מההון שהחיים שמורים לנו.
