תפקיד הנפש במחלות אוטואימוניות
מחלות אוטואימוניות נותרו בגדר תעלומה למדע. עד כה התסמינים שלהם והתפתחותם ידועים, אך מה מייצר אותם עדיין לא ברור ואת רובם ניתן לטפל אך לא לרפא. יש השערות לגבי זה, אבל אף אחת מהן לא הוכחה במלואה. מה שאנחנו כן יודעים זה שלמוח יש תפקיד חשוב בפתולוגיות האלה.
ישנן מחלות אוטואימוניות ידועות יחסית כמו דלקת מפרקים שגרונית, פיברומיאלגיה, סוכרת מסוג 1 וטרשת נפוצה. אחרים מעט פחות שכיחים, כמו לופוס אריתמטוסוס, דלקת בלוטת התריס אוטואימונית או תסמונת Guillaime-Barré, בין היתר.
"אין שום דבר במוח שלא היה ראשון בחושים."
-אריסטו-
מה שתמוה הוא שמחלות אוטואימוניות הן תוצאה של התקפה של הגוף על עצמו. הגוף מתנהג כאילו האנטיגנים שלו חודרים לנגיפים ותוקף אותם. במילים אחרות, מערכת הזיהוי שלה לא מצליחה לזהות את עצמה ולהבדיל בינה לבין עצמים זרים. זה קורה אצל אנשים בריאים לחלוטין והרפואה עדיין לא יודעת למה.
מחלות אוטואימוניות ומנגנונים פסיכוסומטיים
המדע אומר שמחלות אוטואימוניות הן תוצאה של גורמים רבים שבהם הגנטיקה משחקת תפקיד חשוב. עם זאת, עד כה אין הוכחות מוצקות לכך שזה נכון. במקום זאת, הוכח כי המוח ממלא תפקיד מכריע במחלות כאלה.
כיום, מחלות אוטואימוניות מטופלות על ידי רוב אנשי המקצוע כמחלות פסיכוסומטיות. המשמעות היא שמדובר במחלות שמקורן בנפש ומתעצבות דרך הגוף.
יש הטוענים כי הם נובעים מחוסר יכולת מהותית לבטא רגשות. אחרים מאמינים שהם תגובה מתגוננת להתפוררות רגשית. תיאוריות אחרות מקטלגות אותן כ"דליריום בגוף", שנובע מדיכאון, או כתגובה לקונפליקט בלתי פתיר.
יש מציאויות שקיימות במוחם של אנשים ומוצאות דרך לביטוי דרך המחלה בגוף.
חיבה במחלות אוטואימוניות
מחלה אוטואימונית משיקה מנגנון הרס עצמי. הגוף עצמו אינו מצליח לזהות את האנטיגנים השייכים לו ומתחיל לתקוף את עצמו. זה כאילו מה שהוא נושא בתוכו מאיים או מסוכן.
התודעה כל כך חשובה בתהליכים האלה. דיסציפלינה חדשה אף צצה לטיפול במחלות אלו, המכונה פסיכו-נוירואימונולוגיה. אז, העובדה היא שמחלות אוטואימוניות הן לרוב לא רק כרוניות, אלא גם משביתות ויכולות להוביל למוות של אדם.
מחקרים מצביעים על כך שלאנשים עם מחלות אלו יש בדרך כלל רמות גבוהות של דיכאון, אך זה לא תמיד ברור. במילים אחרות, זה יכול לקרות אפילו למי שאולי נראה עליז ומלא חיים, אבל עמוק בפנים זה טומן בחובו אי שביעות רצון גדולה שבדרך כלל האדם עצמו אפילו לא מזהה.
תכונה נפוצה נוספת היא חוסר יכולת לזהות רגשות. או על ידי מצבי אינטלקטואליזציה או רציונליזציה מופרזת או בגלל שאנשים רוצים להשתלט על הכל ולחוות את הרגשות כאיומים על האוטונומיה שלהם.
לקראת פתרון...
מחלות אוטואימוניות הן ערמומיות ופוגעות באופן משמעותי באיכות החיים של האדם. הם בדרך כלל כואבים, קשה להיטמע בהם ומציעים מעט תקווה. הגרוע ביותר הוא שמי שסובל הולך לרופא כדי לקבל תשובות שהן לרוב רק שקטות ומקלות ולא תמיד יעילות לסבלם.
הרפואה המערבית הולכת באופן מסורתי לפי האמונה שהנפש והגוף הם מציאויות מנותקות ולעיתים אפילו סותרות. עם זאת, מתברר יותר ויותר שבריאות ורווחה הם מושגים אינטגרליים, שבהם המישור הפיזי חשוב לא פחות מהמישור הנפשי.
הדרך לצאת לאדם עם מחלה אוטואימונית לא תמיד נמצאת בכדור, ויטמין או איזה רופא מופלא שישקם את בריאותו. לא שהם לא צריכים לפנות לפתרונות האלה, אבל חייבת להיות התערבות של איש מקצוע בתחום בריאות הנפש בטיפול הבסיסי שלהם.
לכל המחלות יש מרכיב רגשי ונפשי המעורב, אך במחלות אוטואימוניות גורם זה קריטי לחלוטין. התנגדות להתייחס למחלתך כאל בעיה של הנפש היא בוודאי הסיבה הבסיסית לכך שהם לא יכולים למצוא הקלה לסבלם הפיזי.
התנגדות הנובעת מהתפיסה המוטעית לפיה מי שסובל ממחלה בעלת בסיס נפשי נובעת מכך שהיא אינה חזקה מספיק ונתמכת ברעיון שגוי עוד יותר: הכאב הזה מומצא על ידי החולה.
