מיכלאנג'לו בוונארוטי - אדם שהקדים את זמנו
מיכלאנג'לו בוונארוטי היה אחד האמנים הבולטים של הרנסנס האיטלקי. הוא היה קצת מהכל. למשל, הוא היה אדריכל, צייר, פסל ומשורר. הוא התבלט בזכות הכישרון הזה שהוא הרשים בקלות רבה בכל אחת מיצירותיו. ריאליזם וחוזק אסתטיים כאלה לא היו חלק מהאמנות עד שהגיע.
אולי חלק ניכר מהעוצמה הרגשית שבה העניק לכל אחד מציוריו ופסלו היה רק השתקפות של דמותו שלו. הוא לא היה איש שקל להסתדר איתו. אישיותו הפכפכה, קשה כמו האבן שבה השתמש לפיסול, הפכה לעתים קרובות מכעס לגאווה לרצון להיות לבד. הוא היה אדם עשיר, אך לא ממש היה אכפת לו ליהנות מנכסיו.
מיכלאנג'לו זכתה להערצה מבני דורו. האליטה הכנסייתית העריצה אותו, האפיפיורים רצו שהוא וידיו יעניקו חיים למקדשיהם, יקלו את חומותיהם ויציגו את הדמויות התנ"כיות הבולטות ביותר שלהם. פסלים כמו La Pietà או David, הם רק שתי דוגמאות ממחישות ויוצאות דופן לכריזמה ולגאונות שלו. עבודתו ניתנת להשוואה רק לזו של ליאונרדו דה וינצ'י.
בונרוטי היה הדמות המובילה של הרנסנס, תקופה במשבר. שמועה על מלחמת דת הייתה סביבו יחד עם הצל של הקונטרה-רפורמציה והגעת המנייריזם, עוד סגנון אמנותי.
"יצירת האמנות האמיתית אינה אלא צל של שלמות אלוהית."
-Michelangelo Buonarroti-
מיכלאנג'לו בוונארוטי, איש הרנסנס
הוא נולד ב-1475 בקפרזה, עיר בטוסקנה. משפחתו הממוקמת היטב מילאה תפקידים ידועים בפירנצה באותה תקופה. מאז שהיה ילד, הוא גילה יכולת גבוהה לאמנויות. עם זאת, אביו, לודוביקו די לאונרדו, אב לשישה, האמין שלילדו השני לא צריך לעסוק באמנות.
זה היה בגלל שמיכלאנג'לו היה צריך לדאוג למעמד החברתי של המשפחה. לכן, עליו לבחור בתחומי לימוד אחרים. מכאן שאביו החליט לשלוח אותו לפירנצה ללמוד דקדוק אצל ההומניסט פרנצ'סקו דה אורבינו. אבל לבונארוטי הצעיר כבר היה רצון חזק. הוא היה מאוד ברור לגבי דרכו ללכת, זו שכבר מצויה בידיו, כל כך להוט ליצור.
בנוסף, הוא ניצל את אותה תקופה פלורנטינית בחייו כדי ליצור קשר עם כל הקהילה האמנותית של העיר. לא עבר זמן רב עד שהוא נרשם כחניך לסדנה שהייתה שייכת למדיקי. מאוחר יותר, הוא הפתיע את לורנצו המפואר (שהיסטוריונים מתייחסים אליו כאבי הרנסנס) לאחר שהשלים את יצירותיו האמנותיות הראשונות. המאסטר מיכלאנג'לו בוונארוטי נולד. העבודה הראשונה העניקה לו, בין היתר, את היכולת לטפל במשפחתו לאחר שאביו פשט את הרגל.
פסלים מגודלים של פסל בעל רצון חזק
באקדמיית מדיצ'י בא מיכלאנג'לו בוונארוטי במגע עם התיאוריות של אפלטון. אלה שימשו מדריך ועיצבו את יצירותיו, הן הספרותיות והן החזותיות. חייו השתנו עם מותו של לורנצו דה מדיצ'י בשנת 1492. הוא עזב זמנית את בית המשפט והחל לבצע עבודות שונות בבולוניה וברומא, שם הציג את חותם האמנותי הגדול שלו.
הוא פסל צלב עץ פוליכרום עבור הכנסייה הפלורנטינית של סנטו ספיריטו. בשנת 1493, הוא קנה גוש שיש ענק ופיסל פסל ענק של הרקולס. זה היה הגדול ביותר באותם ימים. בגיל 21 הוא נסע לרומא לבצע הזמנה של הקרדינל רפאלה ריאריו. הוא רצה עוד פסל בקנה מידה גדול, אבל התחבר לאל בכחוס.
בשנת 1505, הזמין האפיפיור יוליוס השני יצירה בעלת ממדים אפיים לבונארוטי. זו הייתה אנדרטה לקבורה שדרשה 40 דמויות. עם זאת, בשלב מסוים החליט האפיפיור על שחזור עבודתו של ברמנטה בסנט. הבזיליקה של פיטר הייתה חשובה יותר. לפיכך, מיכלאנג'לו, די נסער מזה, עזב את רומא ובכך לא השלים את עבודתו. לפחות לזמן מה.
האפיפיור כמעט נדה אותו על סירובו לחזור. עם זאת, לבסוף הוא נכנע, ובכך הוליד את האגדות סביב דמותו, במיוחד על גאוותו. במקביל, החלה מערכת יחסים מורכבת כמו פרודוקטיבית עם האפיפיור יוליוס השני עצמו. מאותו איחוד צצו יצירות רלוונטיות כמו הירידה מהר סיני והקפלה הסיסטינית עצמה. עם זאת, מיכלאנג'לו תבע מהאפיפיור חופש יצירה מוחלט. האחרון הודה.
האהבות של michelangelo buonarroti
למיכלאנג'לו בוונארוטי היה קסם מיוחד מגוף האדם. יצירותיו בקנה מידה גדול זכו תמיד ליופי ולמרץ שהיוו השראה לרבים מהצעירים שאיתם הוא התחבר מדי יום בסדנתו. לפיכך, שמות כמו Cecchino Dei Bracci או Tommas Cavalieri, תלמידיו, היו חלק מחיי הרגש של האמן.
כמו כן, יש גם תיעוד של מערכת היחסים שלו עם גברת עשירה: ויטוריה קולונה. לשניהם הייתה תשוקה לשירה, לדת וליצירתו של דנטה. למעשה, האלמנה הייתה האידיאל המושלם של ביאטריס מהקומדיה האלוהית עבור מיכלאנג'לו. היא נתנה לו השראה בחיים וגם במוות, שכן היא מתה מוקדם והותירה קורט של עצב בחייו.
בשנים האחרונות, rondanini pietà
כשמיכלאנג'לו בונרוטי התחיל את רונדאניני פיאטה ב-1556, הוא היה בן למעלה משמונים. אבל הוא לא הצליח לסיים את זה. בריאותו כשלה בו והוא חש בודד ונצור על ידי פקידים. מוטרדים, בעיקר, מהשינויים שהתרחשו בעולם האמנותי. לדוגמה, מועצת טרנט אסרה על הופעת עירום באמנות דתית. זה היה חזית לבונרוטי.
למעשה, האפיפיור פיוס הרביעי שכר את דניאלה דה וולטרה, כדי להסתיר את ה"עירום" של הרבה מיצירותיו. מיכלאנג'לו היה תשוש, מתוסכל ונפגע מאוד מהסביבה שאפפה אותו. Pietà Rondanini היא שיקוף ברור של מצבו התודעתי של אמן הרנסנס.
בעבודה זו, אפשר להעריך שתי דמויות רפאים בקושי תכונות. יש להם פנים מוארכות שכמעט נראים כמו בכי אילם עטוף ביגון. זו הייתה פרידה מקדימה של אמן שהביא לחיים שיש, סיתת את פסליו והביא פאר לכנסייה באמצעות אמנותו הגדולה. אותם אלה שמישהו העז לשנות ולחלל.
מיכלאנג'לו מת בשנת 1564 ונקבר בפירנצה מוקף בחברים שלו. שמו היה חלק מהתחייה המפוארת שכבר הייתה בדעיכה, והתפתחה לקראת גינונים. הוא היה האמן של דגש, תשוקה ורגש קיצוני. אין ספק שהמורשת שלו חזקה וממשיכה להדהים אנשים.
