אוטונומיה והטרונומיה, הבדל חשוב
ז'אן פיאז'ה היה פסיכולוג ומורה שוויצרי שחקר ביסודיות את נושא השיפוט המוסרי. הוא פיתח את המושגים של אוטונומיה והטרונומיה. אלה מתייחסים לאופן שבו אדם לומד ומיישם סטנדרטים מוסריים. מנקודת המבט שלו, התפתחות אתית זו קשורה קשר הדוק להתפתחות האינטליגנציה וצריכה להוביל אותנו מתלות מוסרית באחרים לעצמאות.
לפי פיאז'ה, כשילד נולד, אין לו מספיק התפתחות מוחית כדי להבין את המושגים "טוב" או "רע". זה נקרא "אנומיה", כלומר אין סוג של מצפון מוסרי או אפילו משהו שדומה לזה. התינוק פשוט פועל בהתאם לצרכיו, ללא קשר אם מה שהוא עושה משפיע על אחרים, אלא אם כן הם מחפשים תגובה ספציפית.
ככל שהילד גדל, הם הופכים מודעים לערך המוסרי של מעשיהם. הוריהם, מוריהם וכל גורמי הסמכות אחראים להחדרת המודעות המוסרית של הילד. לאחר מכן הילד פועל לפי מה שאחרים מאשרים או לא מאשרים. זה נקרא הטרונומיה.
מאוחר יותר, כאשר תהליך התפתחות המוח מסתיים, מופיע שלב חדש של התפתחות. הילד מתפתח ומשיג בהדרגה אוטונומיה, במונחים אתיים ומוסריים. משמעות הדבר היא שהם לומדים לפעול על בסיס מה שמצפון שלהם מכתיב.
אוטונומיה, הטרונומיה ואבולוציה של כללים
לפי נקודת המבט של פיאז'ה, המושג "כללים" מתפתח בהתאם להתפתחות המוסרית. כללים הם אותם פקודות שמחפשות באופן עקרוני התנהגויות חיוביות אצל יחידים ו/או קבוצות. אנו מאמינים שכללים לגיטימיים יותר (אוניברסליים) כאשר הם קיימים כדי למנוע קונפליקטים, לקדם צמיחה, כבוד ומעל לכל, צדק. חשוב לזכור זאת, שכן ישנם גם כללים הרסניים.
מה שקיים באופן עקרוני הוא "כלל מוטורי". כלל מסוג זה פשוט עוקב אחר כמה הוראות בסיסיות. על המבוגר להתערב ישירות או פיזית לשם כך. דוגמה היא כאשר ילד הולך לעבר מקום מסוכן והמבוגר מתערב למנוע זאת.
מה שבא אחר כך הוא "כלל כפייה". זה קורה בשנים הראשונות של הילדות. בשלב זה, הילד הולך לפי הנורמה פשוט כי מבוגר אומר שהוא חייב. הם אפילו לא חושבים להטיל ספק בכך, מכיוון שכל מה שהמבוגר אומר על מוסר נראה כמעט קדוש. עבור הילד, הפרת כלל, אבסורדי ככל שיהיה, מהווה סיבה לענישה. זה בשלב ההטרונומיה.
ואז מופיע "כלל רציונלי". כלל זה אינו נאכף על ידי אחרים, אלא על ידי האדם עצמו לפי מה שאחרים חושבים. הם מודעים לערך של הנורמה שהם מבצעים. אם הכלל או הנורמה אינם רציונליים, הם לא פועלים לפי סמכות. ציות כבר אינו בלתי מותנה.
צדק, שוויון ושיתוף פעולה
למי שנשאר בשלב ההטרונומיה, טוב זה מה שהרוב עושה, לפי רשות. הפרט חושב שאם קיים כלל, זה בגלל שהוא טוב. הם לא מסתכלים על התכנים המוסריים כמו שהם מסתכלים על מי שקובע את הכלל. זה לא חל רק על ילדים, אלא גם על מבוגרים. זה מסביר מדוע אנשים וחברות רבים מסוגלים אפילו לפעול נגד עצמם בגלל כללים מסוימים.
בהטרונומיה, הכוונה אינה מנותחת. הדבר היחיד שנבדק הוא התוצאה של ההתנהגות, לא המוטיבציה מאחוריה. פיאז'ה ביקש מקבוצת ילדים לשפוט שתי פעולות: באחת, ילד שפך דיו על מפת שולחן, בלי כוונה, אבל הכתם היה ענק. בשנייה, ילד שפך טיפת דיו בכוונה. כשנשאלו למי הייתה ההתנהגות הגרועה ביותר, השיבו הילדים שזה הילד עם הכתם הגדול ביותר.
אחד המאפיינים העיקריים של ההטרונומיה הוא קשיחות. אין כוונות, אין הקשרים, אין נימוקים מוערכים. הדבר היחיד שאנו רואים הוא באיזו מידה הופעלה נורמה. זה מה שמבוגרים רבים עושים כשהם מתמודדים עם בגידה, אי עמידה במטרה או כל התנהגות חריגה.
באוטונומיה, לעומת זאת, הכוונה היא גורם מכריע. כך גם הצדק. אם התנהגות נוגדת את הכללים, אבל מקדמת צדק, היא תקפה. ישנה הערכה גבוהה למוסר כאמצעי לשוויון, שיתוף פעולה וכבוד לזולת. אם זה גם כלל או לא זה פחות חשוב. במובן זה, בוודאי היינו בונים חברות טובות יותר אם נפתח אוטונומיה אינדיבידואלית.
