היום הפסקתי להטיל אחריות על אחרים על האושר שלי
ביליתי יותר מדי מחיי באחריות לאחרים לאושר שלי. כעסתי עליהם שהם לא עומדים בהבטחות שלהם, שהם לא אוהבים אותי כמו שאהבתי אותם, שהם לא עשו את מה שציפיתי.
הציפיות שלי מהאנשים החשובים בחיי היו גבוהות מדי; התחלתי לשים את האושר שלי בידיים שלהם.
אבל הגיע יום שבו הרגשתי רע עם עצמי. התחלתי לתהות אם אני עושה מניפולציות על אנשים, ובמובן מסוים. השתמשתי בהם כדי לשמח אותי.
אם מישהו לא היה יכול לעשות איתי משהו כיפי כי היה לו משהו אחר לעשות, הייתי כועס ולא עושה את הדבר הכיפי הזה שבאמת רציתי לעשות. וואו! החיים שלי היו תלויים לחלוטין באנשים סביבי.
להחזיק אחרים באחריות לאושר שלי
החזקת אחרים באחריות לאושר שלנו היא טעות. זה רק מוביל לסבל, אכזבה, כאב, עצב, ובמקרים הגרועים אפילו דיכאון.
אנחנו לא מבינים שהדינמיקה הזו יוצרת הרבה חוסר יציבות רגשית. עם סוג זה של השקפה, איך אנחנו אמורים לנהל את הרגשות שלנו? זה יהיה בלתי אפשרי, מכיוון שמסרנו את השליטה שלנו בהם.
אבל השאלה החשובה ביותר היא: "למה לעשות משהו 'טיפש' כמו להשאיר פריבילגיה כה חשובה ועדינה בידי אחרים?" התשובה טמונה בפחדים, בחוסר הביטחון, בהנחות שלנו לגבי מערכות יחסים, והרבה פעמים, האמונה שאהבה גורמת לכאב.
כל זה בסופו של דבר יוצר פרספקטיבה עם חוקים והיגיון משלה, ומפריע למערכות היחסים שלנו. אנו נותנים הכל, אנו שואפים לשמור על מערכות היחסים והחברות שלנו על המסלול הנכון. אבל בסופו של דבר, נראה שכל העבודה הקשה שלנו לא עשתה כלום, וזה נותן לנו טעם לוואי של אכזבה.
עבדתי קשה כדי לרצות אחרים כדי שהם יהיו מאושרים. הייתי מוכן לתת הכל בשביל האנשים שאני הכי אוהב. עם זאת, מבפנים ידעתי שהם לא חושבים עליי באותו אופן וזה נראה לי לא הוגן.
אנחנו מונעים מאחרים להראות שגם להם אכפת. אנחנו עושים את זה מתוך מחשבה שיש רק דרך אחת תקפה עבור מישהו לאהוב אותנו.
שהדרך היחידה התקינה היא זו שמספקת את רצונותינו, וכך אנו מעריכים - באמת, ממזערים - את ערך דרכי האהבה שלהם. בנוסף לכך, לעתים רחוקות (אם בכלל) אנו מביעים את רגשותינו לגבי האופן שבו אנו רוצים שיאהבו אותנו, בתקווה שבנס כלשהו שאחרים יקראו את מחשבותינו או יפרשו את הסימנים העדינים מדי שאנו שולחים.
מצד שני, אם בדרך כלל אנחנו החבר שיוזם דברים ומוביל את הקבוצה, למה שלא נפסיק? מה אם נפסיק להוביל ונאפשר לאחרים לעשות משהו?
אולי אנחנו חוששים שזה לא יקרה, שההרגלים שלנו טבעו אותנו ואותם בתפקידים שלנו, אומרים לנו למה אנחנו יכולים ומה אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים.
כיסוי העיניים שאני עונד מרצוני
להטיל על אחרים אחריות על האושר שלנו בזמן שאנחנו מכסים את עצמנו כדי שלא נראה מה קורה זה הימור רע. אבל אנחנו רוצים לסמוך באופן עיוור, אולי בגלל שזה הרגל עד עכשיו, והחיים לא יפסיקו לצעוק: "תפסיק לדאוג לאחרים ותתחיל לדאוג לעצמך!"
אנחנו מחפשים מחוץ לעצמנו את מה שחסר לנו. אם אנחנו מרגישים בודדים ולא רוצים, אנחנו מנסים להיפטר מזה עם אנשים אחרים; אם אנחנו שמים לב שחסרה לנו אהבה, אז אנחנו מחפשים בן זוג שיספק את הצורך הזה. אבל החזקת האחריות של אחרים למתן מענה לצרכינו חושפת אותנו לפגיעה.
יש לנו הרבה ויש לנו אפשרות לקבל יותר. יש לנו אושר, יש לנו אהבה, יש לנו שמחה... נכון שאנחנו עלולים לעבור דברים שיכולים לגרום לנו להאמין שהם נלקחו מאיתנו.
אבל הדברים האלה חיים בנו, עמוק בפנים – אנחנו רק צריכים לקחת אחריות על זה. בואו נפסיק להיות שחקנים פסיביים, כי אנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו.
כשהבנתי שאני יכול לבחור להיות מאושר, שיש לי, ולא לאחרים, את הכוח להחליט, אז הייתי חופשי וידעתי מה זה למצוא איזון ורווחה.
אז היום הפסקתי להאשים אחרים באושר שלי, במילוי הצרכים שלי, בסיפוק אותי. נטשתי את תפקיד הקורבן, נוח כמו שביקשתי דברים ובו בזמן נתתי את מה שלא היה לי.
היום אני לא תלוי באף אחד כדי להיות מאושר, כי יש לי את הכוח לבחור איך אני רוצה להרגיש. ואני אפשרתי לאחרים להשתחרר מה"חובה" שהנחתי פעם בידיהם, בלי לדעת לסכנה שאני חושף את עצמי אליה.
