זו הייתה אהבה לפגוש אותך, תענוג חיי

באת אליי אפילו בלי לשאול, נגעת בי ושום דבר לא היה אותו דבר. אני זוכר שבאותם ימים החיים היו שונים, הצבעים היו עזים יותר והריחות היו יותר חיים.

אני לא יודע, אני חושב שיש אהבה שהופכת הכל. העובדה היא שמעולם לא רציתי לחזור לעולמי ולסדר הכל, אבל זה מראה שהאינרציה והשגרה גורמים לך להתרגל להכל.

אתה היית הסיבה והתוצאה שלי, אתה זה שעורר את הר הגעש שלי, היית בן לוויה שלי בחיים, הקרח והאש שלי, החוף שלי והים שלי.

החוט האדום שאיחד אותנו

אני לא יודע אם אתה ולי הצטרף למחרוזת האדומה של הגורל או שהכל היה במקרה, אבל מה שאני כן יודע זה שלכולם בעולם, זה היינו אתה ואני במקום הזה. זה גורם לי להאמין שהאשם היה אדם עם כובע שאיחד את ליבנו עם חוט בלתי נראה בליל ירח.

הגענו לכאן כי מגיע לנו. כי הפכנו מיומנים, כי אנחנו אוהבים ביחד ולחוד. הוללות, רומנטיקה ומחויבות פינו את מקומם לשתי נשמות המלוות זו את זו לנצח.

אנו מוצאים את עצמנו בתשוקה חסרת מעצורים, בלב פועם, באכזבה כשהכל לא אידיאלי, באשליה של התחלה חדשה, בדו-קיום, בביטחון, על החולף והאמיתי.

יצרנו מחדש שדות קרב. הגענו לסוף העולם. נפרדנו. חזרנו להיות ביחד. הטמנו את הפרפרים שלנו.

ואם משהו ברור זה שבאהבה יש הכל, אבל מעל הכל, תשוקה, תגרות וסליחה. שכן, זוג מושלם הוא לא בהכרח אחד שתמיד נשאר ביחד, אלא כזה שמרגיש אידיאלי.

אני תמיד אוהב אותך

כמה נשיקות כל כך חולפות שאני חייבת לבקש שהן יקרו שוב. עכשיו, שמתי אליפסות על הכל כי זה ימשיך ואני תמיד יכול להפוך את הרגעים שיש לי איתך בלי סוף.

לא משנה כמה זמן יעבור, גם אם התשוקה כבר לא תדחוף אותנו יחד, תמיד תהיי במקום מיוחד בלב שלי. במקום שבו האהבה אינה נגועה בצבעים, אלא בעוצמה. ושלנו לא היה קצר, זה היה נצחי.

על כל זה, נותרתי תוהה מדוע עזבת ולא חזרת, תוהה מה יבוא...זו הייתה אהבה לפגוש אותך, תענוג חיי...