אילו רק היו מדרגות לגן עדן לראות אותך כל יום
לו רק היו מדרגות לגן עדן כדי שאוכל לראות אותך כל יום. לו רק יכולתי לספר לך שוב את כל מה שאני אוהב בך. לו רק יכולתי להראות לך שאני צריך אותך, שאתה חשוב לי ומה אתה מוסיף לחיי.
אם יכולתי לראות אותך שוב, אפילו אם זה היה רק לשנייה, לא הייתי נותן לך ללכת. הייתי מחבק אותך כל כך חזק שיהיה קשה לדעת איפה אחד מאיתנו נגמר והשני מתחיל. היינו שתי נשמות שהתמזגו יחד, שתי אהבות, שתי געגועים, שני נצחים קצרים.
אני רוצה לחשוב שאיפשהו, אני לא יודע איפה ומתי, אני אראה אותך שוב. אשמח לקבל את הוודאות שאתה חי בעולם אחר בקרבת מקום, באושר ובמזל רב. הייתי נותן הכל כדי לדעת שאתה יכול לראות ולשמוע אותי.
אני אוהב להחזיר את הזכרונות הטובים שיש לי ממך, לראות אותך בשמיים, ולדמיין שאתה מחייך אליי כל לילה ולילה. לעתים קרובות אני מדמיין אותך קורצת לי ונותנת בי מבט יודע, כמו שתמיד נהגת כשהיית כאן.
אני מתגעגע אליך
אני יודע שלא תחזור, אבל אני צריך להרגיש את הנוכחות שלך קרוב אלי. אני מעדיפה לחשוב שמשהו בך נוגע בי כל יום ושהעור שלי יודע זאת ובגלל זה יש לי צמרמורת.
לעתים קרובות אני חושב שכל אדם שעזב אותנו הוא כוכב בשמיים שלעולם לא יכבה ושכל לילה, אוכל לראות אותם. זו דרך נוספת לומר לעצמי שכל הזיכרונות האלה יכולים להאיר את העולם בכל לילה.
בכל יום בחיי, הייתי נותן הכל כדי להרגיש אותך שוב ולספר לך את כל מה שמשמח אותי וכל מה שמרגיז אותי. זו הסיבה שאני צריך להמשיך להתקדם, לשחזר את החיבוקים ולהפוך את הרצונות שלי לזיכרונות שעוזרים לי להרגיש אותך כל יום.
כשהחיים מפרידים בינך לבין אדם אהוב, זיכרון החיוך שלהם הוא הדרך הטובה ביותר להמשיך להתקדם.
לעולם לא נפסיק להתגעגע אליהם
לא, היעדרויות לא מפסיקות לכאוב עם הזמן; אנחנו פשוט מרדים את ליבנו. אנחנו מתרגלים להרגיש ריק מסוים, אבל אובדן של אדם אהוב הוא פצע שאנחנו לא יכולים לרפא, רק לקבל.
הדבר החשוב הוא להיות מודעים לכך שלעולם לא נפסיק להתגעגע אליהם. אנחנו צריכים לבכות, להרגיש שמשהו נשבר, שהם עזבו ושאין שלאחר המוות שאנחנו יכולים להסביר במילים.
עם זאת, למרות שלעולם איננו מפסיקים להרגיש את הבדידות ואת הכאב שנגרם כתוצאה ממותו של אדם אהוב, אנו יכולים לשחזר את חיינו ואת הרצון שלנו לחיות. ימים, חודשים או שנים חולפים, אבל אהובינו לא מפסיקים להיות איתנו בזיכרונותינו ובלבנו. כי זה שחלקנו בחייהם זה הדבר הכי קבוע בעולם הזה.
אני מסתכל לשמיים ומנסה לראות אותך בין כל כך הרבה כוכבים, אני מחפש את התמונה האבודה שלך בין הצללים. אני מצייר את פניך בעננים שאני רואה עוברים, נוסע ללא נתיב קבוע, ומנחה את עצמי על ידי הירח, אני שואל אותו: איפה אתה? ואז החזה שלי רועד, נותן לי את התשובה בדמעה שגורמת לי להבין שוב: אתה לא כאן, אתה נשאר בליבי.
אלה שהולכים לגן עדן לעולם לא נוטשים אותנו
לא קל להודות שיש חלק מההיסטוריה שלנו שנותר לא פתור, חלק שנקטע עד סוף החיים. זה לא קל כי לעולם לא נפסיק לזכור, להרגיש ולחשוב על כל מה שנותר ללא שינוי.
לכן, כדי לחיות בהרמוניה עם עצמנו ועם אהובינו, עלינו לאפשר לעצמנו לעבור את הכאב בשלום. למרות הכאב הבלתי רצוי של היעדרותם, חיינו ממשיכים ותפקידנו לקבל את עזיבתם, להבין את משמעות החיים והמוות.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות משותקים, כשהרגשות שלנו מעכבים אותנו. עלינו להיות מודעים לכך שהסיפור שלנו מתחיל להיכתב עם הדמעות ומנגינת התקווה לאחר שנפרדו.
הצורך ללמוד לחיות עם הכאב המייסר הזה הוא מפחיד. זה באמת מפחיד כי זה כל כך מוטבע בנו שאנחנו יודעים שזה משהו שאנחנו לא יכולים להיפטר ממנו. עם זאת, זכינו לברכה לאהוב אותם, כמו גם למזל שהם השאירו עבורנו חלק מהווייתם בעולם הזה.
זו הסיבה שאלו שהלכו קדימה לעולם לא נוטשים אותנו; הם נשארים בתוכנו, בלב שלנו, ובכל מה שאנחנו זוכרים ביחס אליהם. נכון שהם לוקחים איתם את המהות שלהם, אבל קרוב ללבנו נשאר מה שלעולם לא יכולנו לשכוח: החוויה המופלאה שחלקנו איתם את חיינו.
