בפינה של הנשמה, יש זיכרונות סודיים

יש זיכרונות שנשארים במוחנו ומופיעים מדי פעם כמו אוצר קטן כשאנחנו מחפשים בפינות הסביבה שלנו – פינה, פיסת נייר או קופסה. כשאנחנו מוצאים תמונה שנראית כאילו צולמה כשהיינו צעירים ככל האפשר, או המכתב הצהוב עכשיו מאהבה ישנה. כשאנחנו מגלים זיכרונות ישנים מהנעורים... דברים שהשארנו מאחור ושכחנו, אבל חיים, עמוק בזיכרון שלנו. זה מר-מתוק.

אני מקווה שתתרגש כמוני מזיכרונות - הזיכרונות שיש לכל אחד מאיתנו שמופיעים מדי פעם כדי לגרום לנו לבכות או להצחיק אותנו.

השושנה הזאת ששמרנו בין דפי הספר מזכירה לנו תקופה שלפני שנים שבה עדיין הייתה לנו תמימות שאין לטעות בה של אהבה ראשונה; ספר המתכונים ההוא מסבתא שלנו, שכל כך דאגה להכין לנו אותו; היומן הזה ששכחנו ממנו לגמרי שמציף את מוחנו בזיכרונות של פעם, טוב ורע.

אני זוכר שפעם מצאנו את היומן של סבא שלי - אחד שהוא התחיל בלהט כזה שלא הצליח להחזיק עד הסוף. וכך גם החיים. מעולם לא הכרתי את סבי, אז המילים הכתובות הללו סימנו, עבורי, התחלה וסוף.

כשהתחלתי לקרוא את כתביו בקול, ישבתי, שותקת ושקוע ברגע כמו בסרט, והתמלאתי ברגש ופתאום הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן; כאילו פגשתי בדרך זו או אחרת את סבא שלי, אותו קשיש שהביט לאחור על ילדותו וסיפר סיפורי הרפתקאות שעבר כשהיה ילד קטן בדיוק באותו אופן ובדיוק באותן מילים כמו ששמעתי כל כך הרבה פעמים מחברתו האהובה בחיים, סבתא שלי.

באותו רגע המילים של סבי היו כל כך חזקות שהרגשתי קרובה יותר אליו, למרות שמעולם לא הכרתי אותו. באותו רגע נדמה היה שדבריו רצו שהצעיר מבין נכדיו יכיר את הסבא שמעולם לא התעשר להכיר.

הסיפור שלו היה כל כך יפה שאיבדתי את תחושת הזמן והמשכתי לקרוא ולקרוא... על תעלוליו בבית הספר היסודי ליחסיו עם אהוביו... עד שדבריו השתתקו...

האם אי פעם חווית את הכוח האדיר שיש לזכרונות שלנו " לגרום לנו לבכות כשאף אחד לא מסתכל..."?