על אלה שאיבדנו אבל שנשארו בליבנו
אם יש משהו שהחיים לא מכינים אותנו אליו, זה המוות. הלב שלנו רגיל לנשום משבי אנרגיה, של חיוניות, של זיכרונות שמחים, ולפעמים אכזבה.
אז איך אנחנו יכולים לקבל את הריקנות, ההיעדר, חוסר החברה של אלה שכבר לא נשארים בחיינו אבל עדיין כל כך משמעותיים עבורנו? זה משהו שאף אחד לא מלמד אותנו, משהו שכמעט אף אחד לא מקבל כבלתי נמנע.
המוות הוא חלל בלב, פצע פתוח בחיי היום יום. זה מתפרץ פנימה במפתיע וללא זמן לפרידות. במציאות, זה צריך להיות כמו פרידה שלווה על רציף רכבת. זה צריך לאפשר שיחה אחרונה, וחיבוק מנחם אחרון.
אנו בטוחים שכאשר אנו דנים בכך, תהיה יותר מהיעדר אחד בראש שלך. יש יותר מחלל אחד של ריק בנפשך שאתה משתוקק למלא כל יום. האם יש דרך אחת "נכונה" לקבל אובדן של אדם אהוב?
התשובה היא לא. כל אחד מאיתנו, במסגרת המאפיינים הייחודיים שלו, מרוויח מאסטרטגיות מסוימות שלא יועילו לאחרים. עם זאת, ישנם כמה קווים מנחים חיוניים שאנו מזמינים אותך לשקול איתנו.
אנחנו רק מקווים שהם יעזרו לך, כי זכור: כשמישהו עוזב אותנו, הוא אף פעם לא עושה זאת לגמרי. הם נשארים בחיים בזיכרונותינו ובלבבנו.
דרכים להיפרד בלב, דרכים לקבל את ההיעדרות
ישנם סוגים שונים של אובדן. למשל, כשאדם אהוב נפטר לאחר מחלה ממושכת, באופן מסוים זה מאפשר לנו להתכונן לפרידה. למרבה הצער, יש גם הפסדים בלתי צפויים. אלה אכזריים ובלתי מובנים והרבה יותר קשה לקבל אותם.
עזבת בלי להיפרד, בלי לתת לי הזדמנות לסגור, בלי לספר לך את כל הדברים שמעולם לא אמרתי בקול. אבל עדיין, הזיכרון שלך הוא להבה בלתי ניתנת לכיבוי שלעולם לא תכבה. זה מאיר את ההווה שלי, מלווה אותי ועוטף אותי...
מעט חוויות דומות לאבד אדם אהוב. זה מעורר בתוכנו כל כך הרבה סבל רגשי. אנחנו מרגישים כל כך המומים שהתגובה השכיחה ביותר היא להרגיש משותקים. העולם מתעקש להמשיך כשמבחינתנו הכל נעצר בצורה צורמת.
בטח לא תופתעו לדעת שברגעי אובדן כל מימד בהוויה שלנו, לא רק הרגשי, מושפע. יש סבל פיזי, חוסר התמצאות קוגניטיבי, ואפילו משבר ערכים, במיוחד אם אתה נוהג לפי איזושהי פילוסופיה או דת.
המוות נכנס לחיינו וככזה, נאלצנו לקבל אותו, ובצורה מסוימת "לבנות את עצמנו מחדש". התהליך הזה, כפי שאנו כבר יודעים, מביא עמו צער, שבאופן כללי יימשך כמה חודשים. לחוות את זה ולחיות עם זה הכרחי. לעולם לא נשכח את יקירנו, אבל נלמד לחיות עם היעדרם.
בואו נסתכל על השלבים הנפוצים ביותר של אבל:
- הכחשה: איננו יכולים לקבל את מה שקרה. אנו נאבקים במציאות ומתכחשים לה.
- כעס: מקובל מאוד להרגיש כועס על כולם ועל הכל. אנו מחפשים "למה", סיבה מדוע איבדנו את האדם הזה. זוהי התקדמות רגילה של רגש, ויכולה להימשך מספר ימים או שבועות.
- מיקוח: שלב זה חיוני להתגבר על אובדן. דרך הכישלון לתפוס ולהבין מגיע צעד קטן לעבר המציאות. כעת אנו מקבלים דיבור עם אנשים אחרים, ועם עצמנו. אנחנו מסוגלים לראות הכל קצת יותר רגוע.
- כאב רגשי: לעבור את השלב הזה הוא הכרחי, קתרזי וחיוני. כל אחד יעבור את זה בדרכו שלו. יש אנשים שימצאו הקלה בדמעות, אחרים יחפשו בדידות כדי להתחיל לעשות צעדים קדימה, לאט לאט... זה הכרחי.
- קבלה: דרך הזעם, דרך ההצצה הראשונה של המציאות, ודרך הנחמה הרגשית הקודמת, הקבלה תבוא, לאט ובשלווה.
לחיות דרך האבל והאבל הזה הכרחי כדי לעזור לנו לעבור את האובדן. מי שלא מקבל את זה, מי שלא לומד להרפות מאדם ולשחרר אותו, יישאר משותק ודיבוק בכאב שלא ייתן לו להמשיך בחייו.
לקבל את זה שאין קביעות, ללמוד לשחרר
נוכל לדבר איתך על הצורך להיות מוכנים להתמודד עם מצוקה, אבל במציאות, זה משהו הרבה יותר פשוט: לקבל שהחיים שלנו אינם נצחיים, והחיים מלאים ברגעים שיש לחיות אותם בתשוקה. אף אחד לא יכול לחיות לנצח.
לקבל אובדן זה לא לשכוח. לצחוק ולהרגיש שמח לא אומר שאנחנו אוהבים את הנפטר פחות. זה אומר שהפכנו אותם לחלק מהלב שלנו, בהרמוניה ובשלווה. הם מהווים חלק ממי שאנחנו, והם אחד עם מחשבותינו ומעשינו.
אנו גם יודעים שעבור אנשים רבים, חלק מהמילים הללו ישמשו לחינם. יש הפסדים לא טבעיים. למשל, הורה לעולם לא צריך לקבור את ילדו, וזה תמיד כואב לאבד בן אדם משמעותי, בן זוג לחיים שהוא חלק מהלב שלנו ונותן לנו חיים, כוח ואומץ.
זה לא קל. אף אחד לא הזהיר אותנו שהחיים יביאו את רגעי הכאב האלה. עם זאת, עלינו להמשיך, כי העולם הזה אינו מרפה. הוא זורם הלאה, ממהר, כמעט ללא אוויר, ודורש מאיתנו להמשיך לנשום, ומהלב שלנו להמשיך לפעום.
אל תטיל ספק שאתה חייב להמשיך. למי שכבר לא נשאר איתך, ולמען עצמך. לחיות זה לכבד את האדם שאהבת, לשאת אותו איתך כל יום, לחייך בשבילו, ללכת בשבילו. פתחו את הלב ואפשרו לעצמכם להמשיך הלאה, לזרוח למען זה שאיבדתם אבל עדיין אוהבים.
התמונות באדיבות קטרין ולץ-שטיין
