האבחנה שלי פשוטה, אני מקרה אבוד
כפי שכתב ז'וליו קורטזר פעם, "האבחנה שלי פשוטה, אני מקרה אבוד."
בטח גם אתה מקרה אבוד כי אתה מרגיש עמוק, ולפעמים אתה בוכה בלי לדעת למה. אולי שנינו מוקסמים מאנשים שמפיצים רגשות עם האנרגיה שלהם.
בטח גם אתה אוהב אנשים שרוטטים, וסביר להניח שאתה אוהב לעבוד כך שהמציאות שלך תהיה אפילו טובה יותר מהחלומות שלך.
אנחנו גורמים אבודים כי לפעמים אנחנו כועסים בלי סיבה והעולם מתמוטט כשדברים לא הולכים כמונו. אין לנו תקווה כי אתה לא מצליח לספור עד עשר כמו שהמומחים אומרים לך לפני שמתפוצץ.
אני מקרה אבוד (וגם אתה) כי אני לא מסוגל לאכול חמש ארוחות ביום, לישון שמונה שעות בלילה או לחשוב על עצמי לפני שאני חושב על מישהו אחר. אני כל הזמן מחכה ש"האדם הזה" יבלה איתי.
אני מקרה אבוד (ובוודאי שגם אתה), כי אני לא תמיד מסוגל "להרפות ולהיפרד " מהדברים שפגעו בי. זה לא שאני אוהב להיאחז בדברים או שאני לא מסוגל. אני פשוט מחזיק בתקווה ש"ניסים" יכולים לקרות. אני לא יכול שלא. אני כל כך לא רציונלי, למרות שאני מנסה לא להיות (לבטח אותו דבר קורה לך).
אני מקרה אבוד כי אני לגמרי מאמין שהדברים שלא באים לנו בקלות הם הכי שווים, ואני יודע שאני צריך לאזור אומץ כדי להמשיך להתקדם.
אני אוהבת לחייך כל בוקר, אבל אני מבינה שזה לא תמיד הכרחי, שגם עצב טוב לי ושכשהגוף שלי רוצה לבכות, אני צריך להיסגר או להתנתק לזמן מה.
אני לא אוהב כשאנשים אומרים לי מה לעשות, איך אני צריך להיות, מתי להיות עצוב, או איך אני צריך להרגיש.
אני חסר תקווה כי אני אוהב להקשיב לקרבות הקטנים של אנשים אחרים, לבחון את פניהם ולהעריך את הבעותיהם. אני מקרה אבוד כי אני לא יכול לסבול שמשקרים לי, אבל אני מבין שלפעמים אנשים עושים את זה.
