סובל בשתיקה, דבר אנושי כזה
אנחנו יצורים חברתיים, ובכל זאת רובנו בוחרים לסבול באופן בודד. אנחנו מעדיפים לחלוק צחוק, רגעים טובים.
אנו מקפידים על שגרה עם האנשים סביבנו כי כך אנו מרגישים שיש לנו מידה מסוימת של שליטה. כאילו שום דבר לא טורף אותנו בפנים.
משהו שגם פסיכולוגים וגם פסיכיאטרים יודעים היטב הוא שטראומה ושתיקה כמעט תמיד הולכים יד ביד. לא קל לדבר בקול רם על הדבר שפוגע בנו.
ישנן שתי סיבות ספציפיות לכך: אנחנו מפחדים שישפטו אותנו, ומעל הכל להראות את הפגיעות שלנו. כי בעולם חסר הרחמים הזה האישיות החזקה היא שמנצחת. אלה שמשלימים הכל, לא מתלוננים, ובמקום זאת הם מודלים של אופטימיות וביטחון עצמי.
זה הרסני להבין שבעולם של היום סבל הוא עדיין סטיגמה. לרוע המזל יש כל כך הרבה אנשים עם דיכאון שעדיין עוברים ללא טיפול. למעשה, שיעור ההתאבדויות בקרב צעירים זינק לגבהים מדאיגים.
קח שנייה לחשוב על זה.
סיבות שאתה לא צריך לסבול בשתיקה
לא מזמן פרסם עיתון ידוע מכתבה האישי של אישה שאמרה שאינה יכולה להמשיך בחייה. היא הפכה לאמא בפעם השלישית והרגישה שהיא לא יכולה לקום מהמיטה. ככל שזה נראה מוזר, כמעט 80% מההערות היו גנאי גרידא, מדי פעם על גבול האכזריות.
דיכאון לאחר לידה הוא עדיין נושא כמעט טאבו גם היום. אם אישה חווה את הפרעת מצב הרוח הזו לאחר הלידה, היא מיד מקבלת סטיגמה.
כי מה שהחברה מצפה ממנה זה שתהיה מושלמת ומאושרת. אז לצערי הרבה אמהות עוברות את התקופה הזו מאחורי דלתיים סגורות, בצורה פרטית וכמעט אכזרית. הכל בגלל שהם חוששים מהביקורת של העולם.
אותו דבר קורה עם בני נוער. נערים ונערות שהם קורבנות של בריונות, סובלים בשתיקה, לא מבקשים עזרה. הם מסתתרים בבדידות ובפרטיות של החדרים שלהם, המקום היחיד שבו הם מרגישים בטוחים. זה לא מספיק.
עלינו לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שהרצון שלנו נחלש עוד יותר והחיים שלנו מרגישים חסרי טעם.
6 סיבות שאנחנו צריכים להפסיק לסבול בשתיקה
הסיבה הראשונה להפסיק לסבול בשתיקה היא פשוטה וברורה. אם לא תעשה זאת, הסבל ימשיך להימשך. אם לא תעשה את הצעד לבקש עזרה, הכאב רק יחמיר. זו תהיה שתיקה ארוכה, חונקת, הרסנית.
- התסמינים יהפכו עמידים עוד יותר. נפסיק להיות אנשים ונהפוך לכאב. התסמינים יהיו הרבה יותר מורכבים.
- מחשבות שליליות יתעצמו. ניכלא בתא הכלא האישי שלנו.
- יגיע רגע שבו מגע חברתי לא יהיה לנו נוח, ואנחנו נדחה אותו. חיבוקים, חיבה רגשית ומילים ידידותיות יאבדו את משמעותם. נתבונן בהם בחשדנות ונפרש אותם כאיומים.
- דחיית הצורך לבקש עזרה תקשה על הטיפול.
- אנחנו מנציחים את הסטיגמה. בכך שאנחנו לא עושים את הצעד, בכך שאנחנו לא נותנים לעצמנו לקבל עזרה מקצועית או לתקשר את מה שקורה לנו למישהו שאנחנו סומכים עליו, אנחנו רק מאכילים את הרעיון שטראומה וסבל הולכים יד ביד עם שתיקה.
מתחבר על מנת לרפא
הסבל מבודד אותנו, אבל החיבור עם אחינו ועצמנו הוא טיפולי. כאשר אנו חולקים את הפגיעות והכאב שלנו עם האדם הנכון, או איש מקצוע מוסמך, אנו עושים שני צעדים קדימה.
הראשון הוא כי הפסקנו לחבל בעצמנו. אף אחד לא בוחר לעבור דיכאון לאחר לידה. לאף אחד לא מגיע להיות קורבן של בריונות, או עבד לעבר טראומטי או ילדות אבודה. ולאף אחד לא מגיע לטפל כל כך רע בעצמו שהוא לא אוהב את עצמו יותר.
היתרון השני שנצא ממנו הוא קתרזיס רגשי. הרבה אנשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי לבושים בשריון הזעם. הם באמת רק מסתירים את הפגיעות שלהם.
בסופו של דבר הטיפול יעודד פיוס וחיבור מתאים עם סביבתם. ואז הם יתנו לשרשראות שלהם ליפול טיפין טיפין.
זה תהליך איטי ומייגע, אין ספק בכך. אבל זה משהו שמגיע לכולנו: להפסיק לסבול בשתיקה ושיש מישהו שמבין אותנו ועוזר לנו.
בואו ניקח שנייה לחשוב על זה. בואו נצא מהבדידות כדי שנוכל להיות שוב עצמנו, ללא פחד.
אחרון חביב, עלינו לזכור שהסבל משנה אותנו. זה מפסיד אותנו עד שאנחנו הופכים לאדם אחר. נפסיק להיות נאמנים לעצמנו. וזה - זה משהו שאף אחד לא ראוי לו.
