אמון: ה"דבק" של החיים ושל כל מערכת יחסים
אם נעצור לחשוב על זה לשנייה, נבין שאמון משחק תפקיד בכל מיני דברים שאנחנו עושים כל יום. כניסה למונית, למשל, פירושה לבטוח באדם שנוהג ברכב. ללכת לרופא, לעבור לניתוח פירושו צורך לסמוך על המיומנות של הרופא הזה.
זה נכון. ברגע שאנחנו יוצאים לרחוב, אנחנו סומכים על שאף אחד לא יפגע בנו. אנחנו סומכים על החברים שלנו ימשיכו להיות חברים שלנו. שהחיים ימשיכו להתנהל. עם כל אותם חוקים, עם פיסות שלווה באמצע כאוס, איזון בעסק של חיי היומיום.
אבל במקום זאת, אנו עשויים לראות את המציאות שלנו מנקודת מבט של חוסר אמון קבוע. אם נקודת המבט שלנו היא של חוסר ודאות ופחד, ניפול לסוג של נוירוזה מפחידה. חוסר האמון משתק. זה הופך כל סוג של מערכת יחסים בריאה לבלתי אפשרית.
חוסר האמון "מנתק" אותנו מהחיים ומשאיר אותנו בפינה חשוכה ומאיימת. זה ככה מסיבה אחת מאוד פשוטה. בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, ואנחנו נועדו להתחבר זה לזה. לפעמים זה לא קורה, או גרוע מכך, אנו חווים אכזבה או בגידה. כשזה קורה, המוח שלנו רואה בזה פצע אמיתי, עמוק וכואב...
מדעי המוח של אמון
סנטיאגו חווה את הבגידה הגרועה ביותר בחייו לפני כמה שנים. החבר הכי טוב שלו, חברו לכיתה ועמית לעבודה לקחו קרדיט על פרויקט שהם עשו ביחד. מאז, הרבה אנשים אמרו לו למצוא דרך לסלוח לחברו ולהמשיך הלאה, עזוב את המרירות. אבל סנטיאגו לא מרגיש שהוא יכול. ומאז, האישיות שלו הפכה קצת יותר מסויגת, זהירה ובעיקר חסרת אמון.
סנטיאגו מתאר את הידידות הזו כמו שני אמני טרפז שרושמים ריקוד באוויר. יחד, הם לקחו על עצמם סיכונים ואתגרים. אבל הוא אף פעם לא פחד. ידיו של חברו תמיד היו שם כדי לתפוס אותו בשמיים. עד שיום אחד נתן לו ליפול. הכאב של אותה נפילה לא נעלם.
אנחנו יכולים להסביר את כל התחושות הללו ברמה הנוירולוגית עם כמה תהליכים מעניינים.
אוקסיטוצין
ישנם מומחים רבים שיש להם מה לומר לנו בנושא זה. לדבריהם, אוקסיטוצין עשוי להיות ה"דבק" האמיתי של מערכות היחסים החברתיות שלנו. מה שהיא עושה זה ליצור קשר של אמון. זה שעושה אותנו נדיבים ומפרש את אלה כחיוביים ומתגמלים.
אז כאשר אנו חווים בדיוק את ההיפך מאותם תהליכים, המוח שלנו מפרש זאת כאיום. ואז הוא משחרר קורטיזול: הורמון הלחץ והחרדה.
קליפת מוח פרה-פרונטלית
כל תהליך חברתי שאנו רואים מגרה באופן חיובי אזור מסוים מאוד במוח: הקורטקס המדיאלי הפרה-פרונטלי. חלק זה במוח שלנו עוסק בתגמולים וברגשות חיוביים. זה גם התחום שבו אנו אוספים זיכרונות הקשורים למערכות היחסים שלנו. זה עוזר לנו לקבל החלטות על סמך הזיכרונות האלה.
אז משהו שאנחנו יכולים לראות הוא שתהליכים חברתיים חיוביים יוצרים מוח חזק יותר. מוח עם פחות פחד, אי ודאות וחרדה. אבל לפעמים כל מה שצריך זה בגידה כמו זו שעבר סנטיאגו. במקרה שלו, הפעילות בחלק הזה של המוח שלו עשויה להשתנות לחלוטין.
למעשה, אכזבות רגשיות מעוררות את אותם מרכזי כאב כמו כאשר אנו חווים כוויה ממשית, למשל. כל זה מוביל אותנו למסקנה שהתנהגות ומערכות יחסים פרו-חברתיות כנות, נותנות אמון חיוניים לבריאות. חווה את ההיפך ואנו מרגישים לא במקום, מנותקים מהחיים לזמן מה...
אמון, גישה לחיים
כולנו הרגשנו אכזבה. אנחנו יודעים איך זה טעים, ולמה המוח שלנו מפרש את זה כמו כוויה פיזית. למה זה רואה בזה התמוטטות של משהו שחשבנו שהוא בלתי שביר ועמיד לאורך זמן. אנו עלולים להרגיש מושפלים. וחמור מכך, חשבו שזו אשמתנו שאנו נותנים אמון באדם.
שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. העוול לעולם לא שייך לאדם הבוטח. כי זה הטבע שלנו, כי אמון הוא אינסטינקט.
העוול שייך לאדם שבוגד. כי אין דבר פוגעני כמו שבירת קשר חברתי למען רווח אישי. שום דבר לא הגיוני כמו ללכת נגד אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של האנושות כמו כבוד לאנשים שסומכים עלינו.
אבל יש משהו בסיסי בכל זה שאסור לנו לשכוח. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל מעבר לאופן שבו אנשים מסוימים מתייחסים אלינו לפעמים. עלינו להבין שאמון הוא יחס לחיים באופן כללי. זה לא יחס לאנשים ספציפיים שפגע בנו בעבר. לחיות, להתקדם ולצמוח פירושם להניח שיהיה סיכון.
אמון הוא גישה שיכולה להביא אותנו לעתיד מאושר יותר, חופשי וישר יותר.
