כשאתה מאמין שדאגה היא חיובית?

עד שאנשים רבים מאמינים שדאגה היא חיובית
סוג זה של חשיבה חודר כל כך עמוק לתרבות שלנו, עד שאנשים רבים מאמינים שדאגה היא חיובית.
דאגה היא אסטרטגיית התמודדות לא מתפקדת המבוססת על רגש. לא רק שהוא לא מצליח לפתור בעיות, אלא הוא גם מעכב את זרימת הפתרונות המציאותיים. במאמר של היום, נדבר על למה אנחנו דואגים.

הקצב התזזיתי של חיינו הפך את הדאגה לחלק מהקיום היומיומי שלנו. הקול הפנימי הזה כל הזמן מזכיר לך שאתה "חייב" לעשות הכל. ולא רק לעשות את זה אלא לעשות את זה בצורה מושלמת. הרעיון שאתה אמור להיות גיבור על מוביל בהכרח לדאגה לגבי מה שקורה סביבך. אתה רוצה להיות מסוגל לשלוט על הכל. מכיוון שזה בלתי אפשרי, אתה דואג. סוג זה של חשיבה חודר כל כך עמוק לתרבות שלנו, עד שאנשים רבים מאמינים שדאגה היא חיובית.

דאגה למשהו עשויה לתת אשליה שיש לך שליטה מסוימת עליו. עם זאת, זה לא נכון.

כשאתה דואג יותר מדי, אתה מרגיש חרדה. החרדה הזו נובעת מהרעיון שבעצם אפשר לשלוט בעולם שסביבך. לא רק זה שבעצם יש לו איזשהו פתרון, אלא גם מצבים שאינם אמיתיים או שאי אפשר לשלוט בהם. הדאגה הופכת לכלי שמפחית במידת מה את הפחד שלך בטווח הקצר. עם זאת, זה לא פרודוקטיבי בטווח הארוך.

לדאוג זה חסר תועלת

תחשוב על כל הפעמים שדאגת לגבי משהו שקורה בחייך. האם הדאגה גרמה למצב להיעלם או לעזור לך לפתור אותו? האם דאגה באמת עוזרת לך לשלוט בחייך, באנשים אחרים, או אפילו בעצמך? למה אנחנו חושבים שדאגה היא חיובית?

אם תהרהר בשאלות האלה, תבין במהירות שדאגה היא בעצם חסרת תועלת. גרוע מחסר תועלת, זה מוביל ללולאה נפשית מרושעת ואינסופית. מצד שני, התמודדות עם משהו שונה לגמרי. זה כרוך בחשיבה ביקורתית על הבעיה שעל הפרק, זיהוי אילו החלטות יש לקבל, והמצאת פתרונות.

דאגה סוחפת

אמנם זה נכון שדאגה היא תהליך קצת "טבעי", אבל זה גם נכון שאנשים רבים לוקחים את זה לקיצוניות. פסיכולוגים זיהו את הקריטריונים האבחוניים להפרעת חרדה כללית (GAD), שהיא תיאור מדויק למדי של אנשים שדואגים יתר על המידה.

אנשים עם GAD דואגים לאותם דברים כמו אנשים אחרים אבל עם עוצמה, תדירות ומשך לא פרופורציונליים.

לעתים קרובות הם מתחילים לדאוג לדאוג יותר מדי (מטא-דאגה)
למעשה, לעתים קרובות הם מתחילים לדאוג לדאוג יותר מדי (מטא-דאגה).

כולם דואגים בשלב מסוים. נניח שאתה מודאג לגבי מצבה של בתך בעבודה החדשה שלה, למשל. אנשים עם GAD נותנים לדאגות שלהם להגדיר את המציאות שלהם והם מתנהגים בהתאם. זה פוגע במערכות היחסים שלהם ובחיי היום-יום שלהם.

אם אני מודאג יתר על המידה לגבי מצב הילד שלי בעבודה החדשה שלו, כנראה אתקשר אליה מספר פעמים כדי לבדוק מה מצבה. זה פונקציונלי? האם זה רעיון טוב להטריד שוב ושוב מישהו שרק מתחיל עבודה חדשה? האם להתקשר אליה יעזור לי לשלוט במצב?

ההתמודדות עם מצב שונה מאוד. אתה יכול להתקשר לבת שלך עם עצה לגבי עולם העבודה או לעשות צ'ק-אין בסוף היום כדי לראות איך הדברים התנהלו ואם יש לה שאלות.

חשיבה מחודשת על דאגות מסוג זה היא הצעד הראשון למודעות לכך שלדאגה אין השפעה על המציאות. גרוע מכך, זה מפריע לזרימה הרגילה של הדברים.

למה אנחנו דואגים?

אנשים דואגים יתר על המידה כי לימדו אותנו מאז שהיינו צעירים שדאגה היא חיובית. אם אינך מודאג ממשהו, אנשים מאשימים אותך בחוסר זהירות או באדישות. אף אחד לא רוצה את התווית הזו, אז אתה מתאים את ההתנהגות הלא תפקודית הזו כדי להיראות אחראי יותר או אדם "טוב".

אנשים שתמיד מודאגים ממשהו משתמשים בשיטת ההתמודדות הספציפית הזו מכמה סיבות:

למה אנחנו דואגים

  • הם מאמינים שדאגה פותרת בעיות. במציאות, כפי שהזכרנו לעיל, דאגה היא למעשה מחסום עצום לפתרון בעיות. במקום להמציא פתרונות, אנחנו נלכדים במחזוריות של הגירה, וזה מתיש.
  • דאגה היא טקטיקת הימנעות. כאשר אתה דואג לגבי משהו, זה עוזר לך להימנע מדברים שאתה חושש מהם. עם זאת, זו בעצם אשליה, כי מה שאתה מפחד ממנו כנראה לא יקרה בכל מקרה. דאגה לא משפיעה על ההסתברות הזו.
  • הם חושבים שדאגה עוזרת להניע אותם לעשות את מה שהם צריכים לעשות. אבל זה לא נכון, מכיוון שדאגה מעייפת ולוקחת אנרגיה מהתנהגות פרודוקטיבית.
  • הם חושבים שדאגה עוזרת להכין אותם לגרוע מכל. "הגרוע מכל" אולי לא יקרה. אם כן, דאגה לגבי זה לא תכין אותך בשום צורה. אם זה לא יקרה, בזבזתם פרקי זמן ארוכים בהרהורים על בעיה שמעולם לא הייתה קיימת.
  • דאגה מרחיקה מצבים שליליים. דאגה היא מצב נפשי שאינו משפיע על המציאות. האמונה שאתה יכול להשפיע על העולם החיצוני על ידי דאגה היא דוגמה לחשיבה קסומה.
  • הם מאמינים שדאגה לכל דבר היא תכונת אישיות. "דואגים" חושבים לעתים קרובות שהם דואגים כי הם אחראים, בעלי כוונות טובות או אדיבים. אם הם לא היו דואגים, הם היו מתגברים על ידי אשמה ופשוט מחליפים רגש אחד באחר. הם בוחרים לדאוג. עם זאת, אף רגש אינו פרודוקטיבי. דאגה לא יכולה למנוע את הדברים השליליים שיש לך בראש ואשמה לא תפתור בעיות עבר.

טיפול לאנשים שחושבים שדאגה היא חיובית

אנשים שדואגים "בדרך כלל" צריכים להעריך מחדש את הפחדים שלהם בצורה מציאותית יותר. הם יכולים גם להמציא תוכנית פעולה כדי לפתור את הבעיות שלהם.

אנשים עם GAD, לעומת זאת, לא יכולים להפסיק לדאוג בעצמם. למעשה, לעתים קרובות הם מתחילים לדאוג לדאוג יותר מדי (מטא-דאגה).

למרות שלא ניכנס לזה במאמר של היום, הטיפול הטוב ביותר ב-GAD כרוך בהבנה שדאגה אינה משרתת את המטרה שהיא לכאורה. מצד שני, מטרת הטיפול ההתנהגותי היא להגביל את הזמן והמרחב הנפשיים שעומדים לרשותכם לדאגה. עם ההדרכה הנכונה, מישהו עם GAD יכול ללמוד להפסיק לייחס ערך לדאגות שלו, ובמקום זאת, לעסוק בהתנהגויות פרודוקטיביות, המושרשות בעולם האמיתי.