צירוף מקרים או סיבה?
במשך ימים הייתי צריך לכתוב את זה. אני רוצה, אם יורשה לי, להרהר במחשבות שלי ולחלוק אותן איתך. הכוונה שלי היא לחלוק את ההשתקפויות הללו שישמשו לעורר משהו בתוכך, קורא יקר.
אם הגעת לכאן בחיפוש אחר תשובה או, לפחות, למצוא לה פרשנות, אודיע לך מראש שהשארתי לך סוף פתוח כדי שתוכל להגיע למסקנות משלך.
הנה שאלה:
הכל קורה במקרה? או שהכל קורה מסיבה כלשהי? כלומר, האם זה קורה על ידי התנועה שאנו מייצרים בעצמנו?
"סיכוי אינו ואינו יכול להיות יותר מסיבה שהתעלמה ממנה להשפעה לא ידועה"
-וולטר-
הסיפור שלי על צירוף מקרים וסיבתיות
לפני אתמול בבוקר ישבתי מול דף ריק וחיכיתי שהידיים והראש שלי יגיעו לעבודה, אבל לא היה מזל. היה לי רק מושג מעורפל בראש מה אני רוצה להעביר, ואחרי חמש דקות החלטתי להשאיר את זה לאחר מכן.
אולי זה היה בגלל שהייתי עייף או לא מלא השראה לכתוב משהו, אז יצאתי החוצה לנקות את הראש. עשיתי בדיוק את זה. האמת היא ששינוי הנוף היה מועיל.
שעות אחר כך, עכשיו נחוש ונלהב יותר, חזרתי ושתלתי את עצמי מול העיתון כאתגר. וכלום. זה היה בלתי אפשרי.
אחרי עשר דקות שוב הרגשתי מובס, אז שוב עזבתי את כיסא השולחן וחיפשתי קצת בידור בקריאה, במיוחד כדי להפסיק לחשוב על חוסר היכולת שלי לכתוב את המאמר הזה.
אז פניתי לאחד הספרים האהובים עלי: "עולם כחול" מאת אלברט אספינוזה. פתחתי אותו לדף אקראי שהסתיים בציטוט הבא: "והנה אני, צופה בשחור, מחכה לאור היום".
איזה צירוף מקרים! הציטוט תיאר עד כמה הרגשתי ריק. האם העולם שלח לי סימנים?
סגרתי את הספר וחזרתי לעומס העבודה שלי.
עכשיו בהשראת רעיונות איך לבנות את היצירה שלי, או לפחות כך חשבתי, החזקתי את העט שלי בחוזקה כדי לכתוב את השורה הראשונה. כתבתי- צירוף מקרים או סיבה? - והרגשתי טוב יותר עם עצמי. כאילו התגברתי על המחסום של הריק הזה עם השאלה המורכבת ההיא.
ואז ההשראה שלי הסתיימה, או יותר נכון, התשוקה והסבלנות שלי אזלו.
נואש, אחרי כמה דקות של חיפוש אחר צירוף מקרים שיביא אותי להתחיל שוב במקלדת, קמתי שוב, הכנתי ארוחת ערב והלכתי להתקלח, מנסה "לרענן את הרעיונות שלי".
אבל הייתי עייף מדי וחשבתי שעדיף שאפסיק לנסות, אז הלכתי לישון. מחר יהיה עוד יום. לוח נקי.
מוקדם בבוקר התעוררתי עם נקמה. אכלתי ארוחת בוקר וישבתי מול מה שהפך בימים האחרונים ל"אויב" שלי: הנייר הריק.
עם התחושה של להיות תקוע בלופ אינסופי, חזרתי לאותו תהליך של תסכול של היום הקודם שגרם לי לפקפק ביכולת שלי לכתוב את המאמר הזה.
אולי זה לא היה צירוף מקרים, אלא סיבה מצדי? האם זה לא אני שדחיתי את מה שנראה בלתי אפשרי?
האמת היא שלא יכולתי לעמוד חמש דקות בישיבה על הכיסא. במקרים רבים, ההשראה לא מגיעה מעצמה. יש לחפש אותו.
יכולתי לעשות טיוטות, קווי מתאר, למצוא מידע על הנושא או לקבל ישירות שאני צריך לעבור לנושא אחר בתקווה שאוכל לקשר אותו עם הנושא הזה. עם זאת, נסחפתי על ידי חוסר תקווה ותסכול, אשר בתורם הובילו אותי לחשוב שאני לא מסוגל כאשר באמת חלפו דקות בלבד ולא עשיתי דבר כדי לנסות.
עכשיו אני מוצא את עצמי כותב את המילים האחרונות האלה, שבמקרה (או בגלל סיבה?) הובילו אותי לשאלה החשובה ביותר: האם פחדתי לכתוב את מה שחשבתי? או שזה לא היה בטוח לחלוק איתך את המחשבות האלה?
יש רק שני דברים בטוחים ביצירה הזו:
הראשון הוא שבמקרה, מצאתי את הציטוט הבא כשפתחתי מחדש את הספר מאתמול לדף אקראי: " שאלות לא פתורות הן לא פחדים מקובלים".
השני הוא שבמקרה מחשבה אחת הובילה אותי לאחרת. הייתי המאסטר של המילים והרגשות שלי.
וחזרתי להפוך את הדף.
"העולם הוא החצר הגדולה ביותר שיש"
