להתייעץ עם הילדים שלך בכל דבר זה לא דמוקרטיה, זו הורות גרועה
הורות עברה שינוי רע במהלך העשורים האחרונים. גם מבנה המשפחה השתנה באופן דרמטי. זה עבר מהדפוס של התייחסות לילדים כמיטלטלין לילדים שהפכו למרכז היקום של הוריהם.
המשפחה המורחבת נעלמה בהדרגה. כיום, לרוב המשפחות יש רק ילד אחד, ופעמים רבות גם הורה אחד בלבד. לכן הילד הופך למרכז תשומת הלב של האחראים העיקריים להורות שלהם. זה לא קרה קודם לכן, כאשר תשומת הלב הייתה צריכה להתפזר בקרב ילדים רבים ובני משפחה אחרים, כמו דודות ודודים או סבים וסבתות, שגם להם הייתה השפעה רבה על ההורות של הילדים.
" אם אתה רוצה שילדים ישמרו את רגליהם על הקרקע, שים קצת אחריות על הכתפיים שלהם.
- אביגיל ואן בורן
דפוס חדש זה אופייני למעמדות הביניים והגבוהים. לכן זה גם הביא למשהו מאוד מטריד, שגם ילדים הפכו לסמל סטטוס להוריהם. הם "השקעה גדולה". יש תחרות למי יש את הילדים הכי חמודים, יותר מרובע, יותר מפותח. בהחלט יותר מכל שם תואר חיובי שיכולנו לחשוב עליו.
תשומת לב מוגזמת לילדים
הדפוס החדש של ההורות הוא ניסיון לייצר ילדים מושלמים. זה מאופיין בפיקוח מתמיד על מה שהם עושים בכל יום. אבל לא רק זה, יש גם פיקוח מוחלט על עתידם. הוריהם "מעצבים" עתיד מבטיח מרגע שהם מתחילים ללכת.
כדי שיוכלו לעמוד בציפיות הללו, לעתים קרובות, המטרה העיקרית של ההורים היא לוודא שילדיהם לא יצטרכו להתמודד עם בעיות כלשהן. להסתבך בצרות לא עולה בקנה אחד עם התוכנית, והרבה פחות ללמוד איך לצאת מהבעיות האלה בלי עזרה מההורים, בלי לעשות בדיוק את הדבר הנכון.
מצד שני, ההורים הפכו מאוד חסרי ביטחון. הם חוששים מהסמכות של עצמם. הם הופכים למעין "מאמן" לילדים שלהם. הם משליכים על ילדיהם את רצונותיהם ומטרותיהם והם חוששים מקונפליקט עם ילדיהם: הם לא רוצים שהפסילה שלהם מפעולה כלשהי תשפיע עליהם מאוד. זו הסיבה שהם חושבים על זה רבות לפני שמציבים גבולות.
הילדים של היום
נראה כי סוג זה של הורות ממוקדת אינו מביא לתוצאות מבטיחות במיוחד. היא נוטה לגדל ילדים חסרי ביטחון ואינם מסוגלים להתמודד עם קשיים וחסרונות. הם לא יודעים איך לפעול כשהם כבר לא מרכז היקום. יחד עם זאת, הם לא מבינים שכדי להשיג משהו צריך לעבוד קשה בשבילו.
לילדים שגדלים לפי הסטנדרט הזה יש הרגשה שהם טובים יותר מכולם. עם זאת, במקביל, התפיסה הזו דועכת והולכת לקיצוניות השנייה בקלות עצומה. כל ה"אהבה העצמית" שלהם מסתיימת כשהם מוצאים את עצמם במצב שבו כל השאר לא מצליחים למחוא כפיים למעשיהם.
ילדים אלו הם מועמדים טובים לתלות. אם הם נמצאים בצומת דרכים, סביר להניח שהם יתקשרו להוריהם לפני שינסו לפתור את המצב בעצמם. כמבוגרים, הם מרגישים שזהו סימן של אהבה לבן הזוג שלהם להשלים עם כל ההתבכיינות שלהם בלי שום ביקורת. עמוק בפנים, למרות כל השפות שהם למדו או כל הכישורים שהם פיתחו, מבחינה רגשית הם עדיין ילדים חסרי הגנה.
שואלת את דעת הילדים על הכל
סגנון הורות חדש זה יוצר בעיות סמכות ענקיות. הרעיון שבילד הוא "מבוגר מיניאטורי" מזיק. יש הורים שמרגישים שאם ישאלו את ילדם לדעתו על כל דבר הם יגדילו את האוטונומיה שלהם, כאשר במציאות, ההשפעה שהם משיגים היא הפוכה לחלוטין. לילד בגיל 5 עד 10, בהיבטים רבים, אין מושג מה הכי טוב עבורו, ומצד שני, מרגיש שכדי לפתח אוטונומיה יש צורך בציות מוחלט.
הגבולות שמציבים ההורים אינם אמצעי לסכל את החופש או ההתפתחות של ילדיהם. להיפך, הן נקודות ההתייחסות שיגרמו לילדים להרגיש שהעולם הוא מקום בטוח; זה נותן להם טווח שבו הם יכולים לחקור בחופשיות וללא פחד. הם גם ילמדו שהמציאות מתפתחת בתוך פרמטרים שכבר הוגדרו ושלא הילד הוא שקובע איך העולם מתפקד, אלא שזה הפוך.
המשפחה היא מוסד של יחסים א-סימטריים. תפקידו העיקרי הוא ללוות אדם בתהליך של שקיעה תרבותית, וכדי ללכת בדרכה של אותה תרבות חיוני שנוותר על רצונות בלתי אפשריים מסוימים. למשל הרצון שלא לאבד לעולם, הרצון שכל העולם יתכופף לרצוננו ועוד רבים שהם זרע בכל אדם.
יגיע הזמן שלהם שהם יוכלו לנסות לשנות את העולם. אבל, בעוד הם קטנים, הם צריכים לחיות במסגרת ההנחיות שנקבעו על ידי הוריהם. בניגוד למה שחושבים הורים חסרי ביטחון רבים, תהליך זה של הצבת גבולות לילדיהם הוא הדרך הטובה ביותר להשקיע בעתידם.
