3 נשים בלתי נשכחות באמנויות
בתקופות הנוכחיות, נשים מוצאות את עצמן לעיתים קרובות במאבק מתמיד על הזהות שלהן ועל פיוס תפקידים שונים ושונים שעליהן לקחת על עצמה בחייהן.
מאבק זה יהיה מעורר השראה אם בחברה של ימינו, האיקונות הנשיות ונשות המנהיגות בכל תחומי החברה היו שופעות כישרון, אותנטיות ושלווה.
למרבה הצער, זה לא תמיד כך. "המודלים לחיקוי" הנגישים יותר של העולם של היום הם לא תמיד בדיוק האידיאליים ביותר.
בהתחשב בכך, זה יכול להיות מועיל להסתכל אחורה דרך ההיסטוריה ולמצוא השראה אצל כמה מהנשים שהותירו מורשת וחותם מובהק על הדמיון הקולקטיבי של החברה באמצעות כישרון, אופי ונחישות שלהן.
הנשים הללו הקדישו את עצמן להיות מי שהן באמת ולא השקיעו זמן בניסיון להרשים אחרים. בדרך זו הם השאירו רושם הרבה יותר עמוק על העולם מאשר אלה שמעמידים פנים כל הזמן.
במאמר זה נסתכל על חייהן של שלוש נשים שונות שכולן הצליחו להשאיר מורשת עוצמתית וייחודית.
גרטה גרבו
גרטה גרבו היא המיתוס המוחלט של האמנות השביעית ואייקון סגנון שחוצה דורות. עם זאת, כשהיא התחילה לראשונה, זה היה הכל מלבד קל.
היא נולדה למשפחה ענייה מאוד בשוודיה, מה שהוביל אותה לראות בגיל מוקדם מאוד את הצורך לעבוד קשה ולעשות מה שאפשר. כשהייתה רק בת 14, היא הפכה לפנים של כמה חנויות כלבו גדולות. לאחר מכן, לא עבר זמן רב עד שהגיעו הצעות מהוליווד. היא ניצלה את ההזדמנויות הללו, אבל תמיד דחתה את הרעיון לאפשר לחייה הפרטיים להתמסחר.
היא הייתה מודל של דיסקרטיות ומקצועיות, ותמיד התאמצה להיות שחקנית טובה (היא התחילה לראשונה בסרטים אילמים). היא מעולם לא נכנעה להצעות של מיליון דולר לראיונות בלעדיים על חייה הפרטיים.
גרטה גרבו חיה את המנטרה " היה בשביל עצמך, ולא בשביל אחרים".
היא פרשה בגיל 36 וחיה לבדה עד סוף חייה, פשוט כי היא רצתה את זה כך. היא השקיעה את הונה בעסקים משגשגים.
היא הייתה חובבת טבע, שלום ומשפחתה גדולה. היא נפטרה בניו יורק בגיל 84, והותירה אחריה מורשת של לדעת איך להיות עצמך ושל מסתורין שאין שני לו.
היא דוגמה מושלמת לכך שחינוך טוב ונאמנות לעצמו החל מגיל צעיר יכולים לקבל מקום גם בעולם הדרמה.
פרידה קאלו
אמנית מקסיקנית נודעת זו היא אגדה אותנטית בזכות יצירות האמנות שלה, אישיותה הנלהבת, עולמה הפנימי ונקודת המבט הייחודית שלה. למזלנו וגם לה, היא הצליחה לבטא את המורכבויות הללו באמצעות האמנות שלה.
חייה היו מסומנים בסבל פיזי אינסופי. בילדותה, היא הייתה מוכה פוליו. מחלה זו הותירה אותה עם כאבים עזים, ועם רגל אחת דקה וחלשה מהשנייה. הגורל נתן לה מכה נוספת כשהיא עברה תאונת דרכים בגיל 18 שתשפיע עליה לשארית חייה.
בתאונה התרסק האוטובוס בו נסעה. מוט ברזל נעקר ממבנה האוטובוס ועבר את כל האגן שלה.
התוצאה הייתה הרסנית: עצם הגב שלה נשברה בשלושה חלקים, רגלה הימנית נשברה באחד-עשר מקומות, וכף רגלה הימנית והכתף השמאלית נעקרו שתיהן. היא גם שופדה חלקית דרך הירך השמאלית על ידי מעקה.
תאונה זו גרמה לפרידה להיות מרותקת למיטה במשך זמן רב מאוד, וגרמה לה לסבול מכאבים עזים. היא עברה 30 ניתוחים וחיה במחוך בגבס.
נשענת במיטה, היא בחרה להביע את כאבה באמצעות ציור וכתיבה. היו זמנים שהיא הייתה טובה מספיק כדי לעזוב את מיטתה, והיא חוותה רומנים נלהבים. המפורסם ביותר מבין הרומנים הללו היה זה עם דייגו ריברה, שהפך לבעלה. בני הזוג ניסו אך לא הצליחו להביא ילדים לעולם, דבר שהפך לעצב גדול עבור שניהם.
כל אהבתה והתסכול של פרידה באו לידי ביטוי באמנות שלה ברגישות כזו שהיא נודעה כסמל עולמי לביטוי הנפלא של כאב באמנות.
היא מתה בגיל 47, ועם כל שנה שעוברת נראה שהמורשת שלה, האנושית והאמנותית כאחד, רלוונטית יותר ויותר בקנה מידה עולמי. אין ספק שאמנות היא דרך להפוך את עצמך לאלמוות.
מריה קאלאס
מריה קאלאס הייתה סופרן ממוצא יווני שהפכה לזמרת האופרה המשפיעה ביותר במאה ה-20.
הוריה היו מהגרים יוונים שחיו בניו יורק, שם התיישבו ויכלו לנהל חיים נוחים. אביה היה רוקח, והיה מסוגל לנהל עסק רווחי.
כשהוריה התגרשו, חזרה מריה ליוון עם אמה, איתה לא הייתה לה מערכת יחסים טובה במיוחד. מאוחר יותר, מריה הצהירה כי אמה מילאה תפקיד מפתח בהחלשת כמה היבטים של ההערכה העצמית שלה. היא קראה לה שמנה ומכוערת, והשוותה אותה ללא הרף לאחותה.
ובכל זאת, הקריירה שלה זינקה אבל מריה כבר לא רצתה לשיר רק במופעים על הבמה שהיו בטוחים שיצליחו. היא רצתה לשיר במופעים שהעבירו משהו יותר, שיש לו מסר עמוק יותר.
לעתים קרובות היא העירה כיצד היא דחתה תפקידים שמשמעו תהילה מיידית לנשים שגילמו אותם. היא בטחה באינסטינקט שלה, והמשיכה לבנות את האינדיבידואליות שלה. בסופו של דבר הייתה לה קריירה מעוררת קנאה ומוצלחת הודות לכך שהיא תמיד מונחית על ידי הסטנדרטים שלה ושיקול הדעת שלה. היא קיבלה את הכינוי "לה דיווינה".
המלחין והבמאי קורט פאלן הגדיר את אמנותה כ"...שירתה היא כמו פצע פתוח, שמדמם את כוחות החיים שלו בלהט...כאילו היא הזיכרון של כאב העולם...".
כשהיא פגשה את הטייקון היווני אריסטו אונאסיס, היא עזבה את בעלה והמשיכה לעורר סערה רצינית בתקשורת. לפני שהיא ואונאסיס הצטלבו, הקול שלה הלך והחמיר, היא איבדה הרבה, וכשהיא ואונאסיס נפרדו, הבעיות עם מיתרי הקול שלה החמירו.
אונאסיס ניסה להחזיר אותה בהזדמנויות רבות ושונות, אבל למריה היה אופי חזק מאוד. היא מעולם לא סלחה לו על שעזב אותה בשביל ג'קלין קנדי, למרות שהיא נשארה מאוהבת בו.
כשאונאסיס מת, בימים האחרונים לחייו ביקש שמריה תהיה איתו, ולבסוף היא נשארה לצידו עד הסוף.
מריה הייתה תמיד אישה רגישה וחסרת ביטחון, אך הייתה בעלת נחישות ואופי מפתיעים בו זמנית.
היא מתה בגיל 53 מהתקף לב, אם כי תיאוריה של התאבדות באמצעות כדורי הרגעה לא נמחקה. יכול להיות שגם מריה הרגישה וחסרת הביטחון וגם "לה דיווינה" האגדית בחרו לנוח לנצח בפריז, אחרי חיים של אור וצל, אבל גם של רגש אמיתי וטהור.
היא חיה לבדה בפרק האחרון של חייה, ומתה לבדה: " העצב הגרוע ביותר הוא זה שאין לו עדים".
