מציאת סגירה להתחיל מחדש: תהליך האבל

כשאנחנו סוגרים פרק בחיינו, זה סופו של סיפור. כשאנחנו נפרדים, אנחנו כותבים את הסוף. כשלא מוצאים סגירה ולא ממשיכים ממשהו, הוא יעקוב אחרינו. נמשיך לחזור על אותו הדבר עד שנצליח לשים את הנקודה בסוף המשפט וללחוץ על "Enter". בתהליך האבל, נוכל להתחיל מחדש ולהתחיל מחדש בדף חדש.

אבל מוגדר כתהליך של הסתגלות רגשית לאחר אובדן כלשהו. אובדן לא אומר בהכרח מוות. נכון שבתת המודע הקולקטיבי שלנו זה מה שאנחנו מקשרים הכי חזק עם המילה, אבל זה יכול לשמש גם להתייחס לפרידות, עבודות חדשות, מהלך גדול...

שלבים של אבל

השלבים השונים של האבל, כפי שהוצע על ידי ד"ר א. קלובר רוס, הם הבאים:

• הכחשה: האדם האבל מסרב לקבל את האובדן. הוא גם עלול להיות במצב של הלם שמפריע לו להתחיל בדרך שבה הוא יצטרך ללכת בהכרח.
• כעס: בשלב זה, האדם האבל מפגין תסכול וכעס. הוא עשוי לכוון את הרגשות הללו לנסיבות שגרמו לאובדו, כלפי עצמו, כלפי אנשים אחרים וכו'.
• מיקוח: מול אובדנו, הוא מנסה למצוא פתרונות. במקרה של אובדן אדם אהוב, שלב המיקוח הזה עשוי לכלול חזרה לפעילויות שעשה בחברת האדם שנפטר.

• עצב: בשלב זה, האדם האבל חווה את אובדנו באמצעות כאב, והוא עובד עם העצב שעולה. זה שלב של נסיגה לתוך עצמך.
• קבלה: בשלב זה האדם נעשה מודע לאובדן ולרגע בו הוא נמצא, הוא מקבל אותו ומנסה להסתגל למצב החדש. להרכיב את החלקים שנותרו.

השלבים הללו אינם זהים עבור כולם. הם גם לא מתרחשים בסדר המסוים הזה או נמשכים פרק זמן מסוים. רשימה זו נועדה רק לעזור לך להבין את התהליך. הדבר החשוב ברשימה הזו, כשעובדים עם אדם שמתאבל, הוא לדעת שבכל שלב תהיה לו יחס שונה כלפי האבל שלו. גישה זו תקבע את הכלים שאנו מעמידים לרשותו ואת המשימות שאנו מציעים.

ללא סגירה מתאימה, כל התהליכים נוטים לחזור על עצמם, לקפוא או לסגת. כל התקלות שאנו רואים באחרים שהתעלמנו מהן או שסגרנו אותן מבלי לפתור אותן, לוקחות אותנו לאותו כיוון. אנחנו צריכים לחוות את כאב האובדן. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מרגישים, ואנחנו צריכים לחלץ את האנרגיה מהכעס שלנו כדי שנוכל לקבל את העצב שלנו כחלק ממי שאנחנו.

אם לא נמצא סגירה, אנחנו פשוט שמים פלסטרים על פצע מדמם. אנחנו מכסים רק באופן שטחי את מה שפוגע בנו. ההקלה היא זמנית. זה נמשך רק עד שנתקל במשהו אחר.

עבודה על כאב על ידי ויתור על סבל

בספר The Path of Tears, חורחה בוקאי מסביר את הדברים הבאים:

הכאב שאנו צריכים להרגיש הוא רגש בריא. זו תחושה שהפצע מרפא. הוא מחבר אותנו לאני הפנימי שלנו ועוזר לנו לעבד את האובדן. זה נותן לנו זמן לעצמנו, הוא מסלק אותנו וממלא צורך.

שום רגש אינו מתפקד במידה טובה. לכן אובדן מרמז על עצב, כאב, ריחוק, כעס וכו'. אלו שלבים, אבל אם הם נמשכים זמן רב מהנדרש והם לא מאפשרים להמשיך לחיות את החיים לאורך זמן, זה הזמן לבקש עזרה. כאשר עצב הופך לדיכאון, כעס לתוקפנות לא מוצדקת, ריחוק להזנחה אישית, או כאב לייסורים אז כן, משהו לא בסדר בתהליך הריפוי. אנחנו לא בדרך הנכונה של דמעות. אנחנו צריכים לבקש עזרה.

איזה תפקיד יש לי בתהליך האבל?

לדעת מדוע שלב הסתיים ולחפש את ה-Teak-away החיובי ממנו עוזר לי להכיר את עצמי טוב יותר. הבנת מה השתבש, מה עשיתי לא בסדר, עוזרת לי להבין איך אני יכול להשתפר. אני יכול ללמוד מה אני רוצה לשנות, מה אני רוצה לשמור, או מה הייתי עושה טוב יותר.

תהליך האבל לוקח אותי לסוג מיוחד של סיום. זה מסמן את סופו של סיפור. זה לא תהליך פסיבי, זה דורש רגש, פעולה, רצון וכוח כדי להמשיך. כתיבת סוף טוב דורשת שיקוף אישי. אז נוכל להתחיל פרק חדש, עם כל מה שלמדנו ונהנינו מהקודם.