פחד וכאב: נשברתי לאלף רסיסים
ונשברתי לאלף חתיכות כאילו הייתי עשוי מזכוכית. כאילו, מעמיד פנים שאני חזק, הייתי נסדק בפנים בסתר, ובהיותי מודע לפחד ולכאב שחשתי, איבדתי את כל מה שהפך אותי לאני שלם ויחיד.
עכשיו עצוב, ריק ובודד, בידיעת האמת שהסתתרה בצללי היקום שיצרתי כדי לחיות חלום, כדי להגן על עצמי, הבנתי את המשמעות האמיתית של המילה כאב. מילה שהפסיקה להיות אילמת ועכשיו הפיקה צליל מפחיד.
כאב הוא לא רק ארבע אותיות, אפילו לא רק פצעים גלויים. כאב הוא תקווה שקבורה בקבר המציאות. זה, זה מה שגרם לי להישבר לאלף רסיסים, כי המציאות קרעה את נשמתי וחלומותיי היו תקועים רחוק במקום שבו הם לא יכלו יותר להאכיל את האשליות שלי.
אי אפשר לחיות על אשליות, רק למות
"אם היו לי את החיים שלי לחיות מחדש, הייתי מעז לעשות יותר טעויות בפעם הבאה.
הייתי נרגע. הייתי מתרפס. הייתי יותר טיפש ממה שהייתי בטיול הזה. הייתי לוקח פחות דברים ברצינות."- מדרגות נאדין
אומרים שאי אפשר לחיות על אשליות, לפעמים אפשר רק למות מהן. אתה מת כי אתה נכנע לפנטזיה של העולם שיצרת; העולם הזה שבו, בעתיד הלא רחוק, מה שהוא עכשיו אשליה יהפוך למציאות. אתה לא שם לב לאבנים המרכיבות את מסלול החיים, או, אם כן, אתה נראה הרבה יותר גדול והן הרבה יותר קטנות ופחות חדות.
הסלעים של המסלול הזה, המכשולים שאתה שומר איתך, מהווים חלק ממך. כן, הם מחסומים, אבל לעתים קרובות זה אתה שיצר אותם לעצמך. כי אשליה מסתירה פנים כהות שהיא לא רוצה להראות לך, כאילו זה היה הצד השני של הירח עצמו.
אני מדבר על החלק האפל הזה, החלק הזה שמייסר אותך אבל שאתה עדיין לא יודע, החלק הלא מודע הזה שכובל אותך ומחזיק אותך בניגוד לרצונך. החלק הזה בך שלעולם לא נותן לך להתקדם. החלק הזה שהורג, פצע וכואב לנוכח כל מצוקה.
כי הם לא רק אשליות, אלא חלומות ופרויקטים, עתידים לא ברורים שאתה רוצה להפוך למציאות. זו הסיבה שאשליות הורגות, כי אנחנו לא תמיד יכולים להפוך אותן למציאות והן הופכות לרעל כשאנחנו דוחפים אותן יותר מדי. ברגע הזה נעשיתי מודע לעובדה הזו, ברגע הזה שבו התנפצתי למיליון רסיסים ונאכלתי בחרדה.
מפלצות הפחד והכאב באו לבקר אותי
הייתי אכול בחרדה כי מפלצת הפחד באה לבקר אותי. אבל זו לא הייתה סתם מפלצת, זו הייתה הגרועה מכל המפלצות, הגרועה מכל הפחדים, זה היה הפחד מכישלון. יכולתי רק לרעוד לפני זה.
רעדתי כי העולם שלי התהפך, לא היה לי עתיד להסתכל עליו. רעדתי כי אף אחד מהחלומות שלי, אף אחד מהאשליות שלי לא הפך למציאות. בגלל זה נשברתי לכל כך הרבה חתיכות, חידדתי כל חלק שנשאר ממני. בזמן שבניתי את הנשק החזק שלי, חשבתי שהוא כל כך חזק שהוא ימנע כל איום, כל פגיעה אפשרית.
אבל איזו אשליה! לא עשוי ושבור אפילו לפני הלחימה, אני חייב ללמוד לרפא את עצמי. מי שמוגן טוב יותר אינו חזק יותר מהאדם שבנה בסיס איתן ללכת עליו יום יום בצעד יציב.
אבל, אם נשברתי לרסיסים והמפלצת הגדולה הזו של פחד מכישלון עומדת בפניי, איך אוכל להציג את עצמי כחלש ולבקש עזרה? מה אם איבדתי עוד חלק מעצמי? מה אם לא אצטרך להרכיב את עצמי בחזרה, אלא להילחם?
כן נשברתי, אבל למדתי איך לבנות את עצמי מחדש
כן, התנפצתי למיליון חתיכות ולקח זמן לזהות את זה. לא הייתי חלש, מעולם לא הייתי; עם זאת, אני הייתי זה שפגע בעצמי. התמקדתי בכישלון ובגלל זה הוא הפך למלך כל הפחדים שלי. אבל זה לא היה רק כישלון, זה היה גם מה שאחרים יגידו אם אכשל.
מי שנלחם בלי להסתכל לאחור אינו אמיץ, אבל מי שמזהה את הפחדים שלו ולומד מהם כן. כזה שמבקש עזרה בהשגת נשק ידע. אמיץ כן, ביקשתי עזרה ועל זה אני אמיץ.
בעזרת עזרה למדתי שאני המכשול שלי והגבול שלי, כי אני זה שיצר את המפלצות שלי. כן, נשברתי לאלף חתיכות כשהתיימרתי לדימוי שלם, ויצרתי עולם מלא באשליות וחלומות. עולם עם עתיד שהיה זר לי לחלוטין. לא משנה כמה הבטחתי שזה יהיה גשר בטוח לעבור דרך חוסר הוודאות של החיים.
עכשיו, בזכות מה שלמדתי, לאט לאט חיברתי את עצמי. למרות שכמו אגרטלים שנשברו ותוקנו, יש לי עכשיו צלקות ופגמים, אני עדיין אני עצמי. אני גרסה חדשה של עצמי, נטולת לחצים וללא הפחד הכי גדול שלי. כישלון הוא נורא רק כפי שאתה עושה אותו. למדתי את זה, ועכשיו אני לא מפחד מזה.
