חציית הנהר: סיפור זן עתיק
לפי סיפור הזן העתיק, היה מאסטר שהיה אחראי לחינוך שני תלמידיו הצעירים. שניהם היו תלמידים טובים מאוד, חסרי אנוכיות וממושמעים. שניהם רצו להתפתח ולהיות מאסטרים בזן בעצמם. בכל יום הם עשו כל שביכולתם כדי להשיג זאת.
מעל לכל, המאסטר ניסה להחדיר בהם את רעיון הניתוק. בפילוסופיית הזן, היקשרות היא המקור העיקרי לסבל. ניתוק, חיים ולתת לאחרים לחיות הם המטרות העיקריות של הפילוסופיה הזו. הדרך לניתוק היא הדרך לשלום וזה מרכיב חיוני של אושר.
"חוק הכישרון, כמו זה של אושר אמיתי, הוא חוסר עניין." [תרגום]
-חוזה מרטי-
סיפור הזן מספר לנו ששני הסטודנטים הצעירים ניסו בכל דרך לסמוך פחות ופחות על אנשים ודברים. הם אכלו רק מה שצריך. הם אפילו צמו בימים מסוימים והם עשו זאת בשמחה. הלבוש שלהם היה פשוט. החדרים והמיטות שלהם היו צנועים. שום דבר מכל זה לא נראה להם כמו הקרבה כי הם ניסו לשפר את עצמם.
הליכה אל הנהר שמשנה הכל
יום אחד, המאסטר ביקש משני תלמידיו להתלוות אליו לכפר סמוך. הם התכוונו לקחת אוכל לכפר, מכיוון שהכפר הזה היה עני מאוד. הסיפור מספר ששני התלמידים נענו להזמנתו בהתלהבות רבה. למעשה, הם הציעו לסחוב סלים כבדים מאוד בדרך לשם. כשהם הגיעו לכפר, הם נתנו בענווה את האוכל. הם שמחו לשרת אחרים.
כשהגיע הזמן לחזור הביתה, ביקש מהם מאסטר הזן לטייל ביער קרוב למנזר. זה היה מוקדם ושלושתם תפסו את היופי של הפרחים, השמיים והחיות. מה גם שהיה נהר קרוב. מה יכול להביא להם יותר אושר מאשר לשתות ממימיו הצלולים?
הם הלכו יחד שעה ארוכה בשקט מוחלט. הם נהנו מתחושת השמש והרוח על פניהם. הם הריחו את הצמחים והקשיבו לציוץ הציפורים. לאחר זמן מה הגיעו לנהר. הם לא יכלו לדמיין מה ימצאו שם: אישה יפה שמחייכת אליהם.
סיפור הזן מקבל תפנית בלתי צפויה
שני הנזירים הצעירים הופתעו מיופיה של האישה המוזרה. היא הייתה האישה היפה ביותר שאחד מהם ראה אי פעם. שניהם התעצבנו מאוד והתחילו ללכת. בהתחלה לאט ואז מהר יותר. הם מעדו ומעדים. הם שכחו לגמרי מה הם עושים ורק היו עיניים אליה.
כשראתה כמה הם מבולבלים, האישה חייכה אליהם בפלרטטנות. מאוחר יותר, בקול מפתה, היא ביקשה מהם לעזור לה לחצות את הנהר. אחד הצעירים מיהר לעזור לה. הוא לקח אותה בזרועותיו כשהאישה הביטה בו במרמז. הנזיר הצעיר חייך. אחר כך חצה את הנהר והניח אותה על הגדה בצד השני. הוא חזר למקום שבו השאיר את אדונו ואת הנזיר השני.
המאסטר הביט בזהירות בתלמידו הצעיר ואז הם המשיכו בדרכם. הנזיר השני חיכה, סקרן לראות מה יקרה. הוא הביט במאסטר והביט בחברתו. אחר כך הצמיד את שפתיו זו לזו, אבל הוא לא אמר דבר. הם הגיעו אל המנזר בשתיקה.
שיעור
ימים חלפו והנזיר עדיין חיכה. הוא לא הבין מדוע המאסטר לא אמר דבר על התנהגותו הבלתי הולמת של בן לוויה. איך יתכן שהנזיר השני נכנע לקסמיה של האישה ועזר לה ממש מול אדונו? רק המחשבה על זה הכעיסה אותו.
הנזיר השני היה רגוע. הוא המשיך בשגרה הקבועה שלו ואפילו לא הבחין בכעס של תלמידו. יחסיו עם אדונו היו כמו קודם. אף אחד מהם לא הזכיר מעולם מה קרה עם האישה היפה. כעסו של בן לוויה החל להתחמם. יום אחד, הוא החליט שהוא לא יכול לסבול את זה יותר והתלונן בפני אדונו.
"איך ייתכן שלא אמרת לו כלום למרות שהוא השאיר אותך עומד על שפת הנהר כדי ללכת לפלרטט עם האישה המוזרה ההיא? אתה לא מתכוון להגיד לו כלום? למה אתה לא נוזף בו על האנוכיות וחוסר ההתחשבות שלו? למה אתה לא מעניש אותו על שנכנע לתאוותו?"אמר הנזיר לאדונו.
המאסטר ישב והביט בתלמידו בשתיקה במשך זמן מה. ואז הוא אמר משהו שהנזיר לא ישכח לעולם: " חברך הרים את האישה, עזר לה לחצות את הנהר והשאיר אותה שם. לעומת זאת, לא הצלחת להתנתק מכל זה. לא ממנו., לא ממנה ולא מהנהר".
