חווה כאב כמורה, לא כאויב
אני רוח רפאים של צל של מה שהייתי פעם, שארית המחלוקת שהצביעה על ההתחמקות שלי, ואני חותרת אחר מטרת חיי מבלי להבין אותה. מה הביא אותי לכאן?
השנים חולפות ואני משתנה בדיוק כשהרוח נושבת. אני משתנה בהתאם להצלחות שלי, וכשאני הכי צריך את זה אני מתפלל. אני נצמד לשלט, למדריך, לעמוד התומך במשקל שלי, בלי להבין שאני קובר אותו עד כדי נסיעתו לאדמה הקרה והקשה.
הבקרים הופכים למרחיבים, הלילות נצחיים. כמה הלוואי והייתה לי אנרגיה של כוכב שביט, למרות שרק אמציא את זנבו. למה הגורל גורם לי לסבול? והחלק הכי עצוב, למה גרמתי לאחרים לסבול בגלל גורלי? אולי אני צריך להישאר לבד, אבל אני לכודה על ידי האנוכיות שלי. אני צריך כמה זרועות שיעטפו אותי, יחממו אותי בפעימות הלב, וירגישו את רוח הנשימה של נשמה ידידותית.
הם לימדו אותי שעלי להימנע מכאב, לברוח ממנו, להכחיש אותו. עם זאת, זה חוזר חזק יותר, זה לא עוזב אותי, זה תופס אותי.
כאב, כאב מר, אני לא רוצה אותך, עזוב אותי, אלך.
כאב, כאב מר, למה אתה נצמד אלי?
לימדו אותי לא לחשוב על זה, לימדו אותי לחפש תמיד תרופה, לימדו אותי לקחת תרופות, להשתמש במשחות, אלף פתרונות זמניים. הם אמרו לי להתעלם מזה, למקד את תשומת לבי במשהו אחר, לברוח מנוכחותו כמו שאברח מהשטן עצמו.
ברגעים מסוימים של חיינו, אולי רגעים רבים, הדיאלוג הפנימי הזה של אדם סובל עשוי להיות מוכר. בין אם זה כאב פיזי או נפשי, התרבות שלנו מלמדת אותנו לברוח ממנו, ולחפש תרופה בכל מחיר.
לפעמים אנחנו מתעללים בסמים, מטפלים בעצמנו יתר על המידה, מבלי להכיר בכך שאלו רק תיקונים מהירים כדי לכסות את כל מה שמפחיד אותנו.
החברה המודרנית לא מקבלת כאב, היא תופסת אותו כמשהו לא טבעי, ומכאן מתחילה הבעיה. אנו מעוותים אותו על ידי הפיכתו לאויב שממנו עלינו לברוח, במקום לחשוב עליו כעל משהו לא נעים אך טבעי.
לרוב הבעיות הפיזיות יש פתרון, אבל לחלק אין. במקרים רבים יש צורך בטיפול תרופתי, באחרים אנו מתמכרים, ובאחרים תופעות הלוואי של התרופה יוצרות יותר אי נוחות ממה שהכאב המקורי גרם.
ומה עם בעיות פסיכולוגיות? צער הנשמה? מה עושים עם הכאב הזה? כאשר מתמודדים עם סבל נפשי, אין גלולה, אין טיפול, אין תרופה להקלה על הכאב; אין דבר שמקל עליו. ככל שאנו בורחים יותר מהכאב שלנו, כלומר ככל שאנו מנסים להימנע מלחשוב עליו, כך הוא חזק יותר כאשר הוא חוזר.
כדי להתמודד עם הכאב הזה, אנו עשויים לבחור לברוח ממנו. הולכת בדרך זו היא מה שטיפולים מודרניים חדשים מכנים "הפרעת הימנעות חווייתית", שהם מתארים כהפרעה פסיכולוגית שבה אנו דוחים את האומללות הנפשית שלנו ונמנעים ממנה, מה שמאפשר לה להפוך לכרוני ולפתח היבטים מסוימים, כולל עצב, ייסורים, מרירות., או חרדה.
אבל הדרך הזו משאירה אותנו חסרי הגנה; אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בנידון? כן, אנחנו יכולים, וזה לא לראות את הכאב הזה כמשהו לא טבעי, ולא כמשהו שצריך לברוח ממנו, אלא כמשהו שהוא חלק טבעי מהחיים.
זו הדרך האחרת להסתכל על זה, ומשמעותה להסתכל על זה בעיניים בלי לעשות שיפוטים בעלי ערך, ולהתבונן בו כפי שהוא, בלי מחשבות, במלוא תשומת הלב, בלי להעריך את עצמנו או אפילו לתת את המילים הכאב. או רגשות; פשוט להתבונן בו וללמוד ממנו, ולא להתחמק או לברוח ממנו, ולפרק אותו טיפין טיפין, בלי לשלוט בו.
בקיצור, עלינו ללמוד שהכאב הוא רק כאב, ושההקלה שלו תלויה פשוט באופן שבו אנו מתמודדים איתו, והאם אנו מחמירים אותו או לא מקבלים אותו כחלק בלתי נמנע מהחיים.
כאב מופיע כמו גאות ושפל, הוא בא והולך. אנו לומדים לחיות עם הכאב לא מתוך כניעה, ולא חוסר הגנה, אלא מתוך קבלה ומאבק יזום על חיינו.
כדי להתגבר על הכאב, אל לנו לברוח ממנו, אלא ללמוד להתמודד איתו. למרות שבהרבה מקרים זה קשה ומפחיד אותנו לחלוטין, אפשר ללמוד לחיות עם הכאב וליהנות מכל רגע ומכל שאר הדברים הטובים שהחיים נותנים לנו.
וכאשר אנו מפסיקים להתמקד בכאב שלנו, מבלי להירתע ממנו, אלא לתת לו משמעות הוגנת, אנו מגלים שלפעמים זה אפילו נראה פחות כואב.
"ועם זה בסוף למדתי, ולמרות שבהתחלה לא ידעתי להעריך את זה, זה עיצב את מי שאני כאדם... וגדלתי".
