הגיע הזמן לשחרר את הרגשות ששתקתם
לפעמים אתה רוצה להתרוצץ כמו זאב ולטפס במעלה ההר הגבוה ביותר כדי שתוכל ליילל ולצעוק את כל מה ששתקת, כל הדברים שהחבאת בפנים ומעולם לא אמרת. כשאתה עושה זאת, כל חוסר ההחלטיות, ההופעות הכוזבות והפחדים לגבי מה שאנשים אחרים יגידו יהפכו ללא יותר מערפל מעצבן שיש לנקות.
אנחנו חיים בתרבות שמתנגדת לרגשות. עד כדי כך שכשהילדים מגיעים לגיל 5, הם כבר מתחילים לפתח מנגנוני הדחקה מסוימים: הם מכילים את דמעותיהם, שומרים על דבריהם ומשפילים את פניהם, ובכך ממלאים את אחת מהפקודות של עולם המבוגרים: "אל תעשה". תבכה, אל תדבר, אל תביע את עצמך."
"חצי העולם מורכב מאנשים שיש להם מה להגיד ואינם יכולים, והחצי השני שאין להם מה להגיד וממשיך להגיד את זה".
-רוברט פרוסט-
ישנן השלכות מרובות להיות חלק מתרבות הרגשות הכלואים מגיל כה צעיר. אתה לא סתם גדל כעבד השתיקה. ילדים שמאומנים לקבור את רגשותיהם מוצאים לעתים קרובות מוצאים לבטא את מה ששתקנו, ותוקפנות, כעס והתרסה מופיעים לרוב דרך הערוצים הללו.
זיגמונד פרויד אמר שהמוח הוא כמו קרחון. רק שביעית ממנו מגיחה מעל המים, והשאר שוכב מתחת לפני השטח, שקוע ביקום קפוא שמכיל את כל מה שלא נאמר, את כל מה שהודחק, ואת כל המילים שבחרת לשתוק, מפחד מההשלכות. שיתעוררו במרחב הציבורי המסובך.
הולכים על חבל דק
כשאנשים שאתה מכיר שואלים "הכל בסדר? אתה נראה כבוי", כנראה הגבת ב"לא, לא, אני בסדר, הכל בסדר", יותר מפעם אחת. כשאנחנו אומרים דברים כאלה, אנחנו מתפטרים מהנסיגה על ידי שימוש בפורמליות שכולם משתמשים בה: חזות כוזבת. כי לאף אחד לא אכפת שהחלקים השבורים שלנו תלויים בחוט, כי אנחנו חושבים שכאב רגשי נועד רק לחיינו הפרטיים.
עם זאת, הבעיה האמיתית נובעת פעמים רבות מחוסר היכולת שלנו להתאוורר מול האנשים שאנו לא ממש קרובים אליהם. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו חושבים שלהפגין כאב, רוגז או דאגה פירושו שאיבדנו שליטה על עצמנו.
בדרך כלשהי, חשיפת האומללות שלנו על אירוע ספציפי בפני בני הזוג או בני משפחתנו יכולה להוביל למעין תלות משותפת; כלומר, אנו מרגישים יותר אחראים לאופן שבו הם יגיבו לנסיבות שלנו.
הערכת התגובות שלהם יותר מאשר הבעיה עצמה גורמת לנו להשאיר את הדברים כפי שהם. אנחנו שותקים כל כך הרבה זמן שלא אכפת לנו לסבול עוד קצת סבל. אנחנו מנרמלים סבל כמו מישהו שלוקח משכך כאבים פשוט לפצע טראומטי, או שמציע מים למישהו טובע.
זו לא הדרך הנכונה לטפל בזה. אף אחד לא יכול ללכת על חבל דק אינסופי, כי במוקדם או במאוחר החבל יישבר והם ייפלו. באופן הגיוני, ככל שתטפס גבוה יותר כך, כך תפגע חזק יותר כאשר תיפול.
מגיע לך להיות חופשי
זו עובדה מעניינת שכדאי לזכור: כשמשהו מרגיז אותך, כואב לך או מטריד אותך, כמו עלבון חריף, למוח לוקח רק 100 אלפיות שניות כדי להגיב רגשית. ואז, תוך 600 מילישניות בלבד, הוא רושם את הרגש הזה בקליפת המוח.
כשאתה אומר לעצמך דברים כמו "מה שהם אמרו לא משפיע עלי, אני אתנהג כאילו לא אכפת לי", זה כבר מאוחר מדי, כי מנגנוני המוח שלך כבר קודדו את ההשפעה הרגשית. אם אתה מנסה לרשום את זה בדרך אחרת, אתה פשוט מרמה את עצמך ומבזבז אנרגיה ומשאבים חסרי תועלת שאתה יכול להשקיע באסטרטגיות אחרות.
לימדו אותנו כבר הרבה זמן שזה רע להראות את הרגשות האמיתיים שלנו, שאנשים שאומרים את האמת הם תוקפניים ושתמיד עדיף להשתמש בשקרים עדינים לפני שאתה אומר אמת מרה בקול רם. אבל זה לא נכון. אתה יכול להיות אסרטיבי מבלי להיות תוקפני. וזה יהיה טוב להתחיל לקרוא תיגר על הרעיון המסורתי שרגש הוא ההפך מהיגיון, כי זה גם לא נכון.
לאפשר לעצמך לחוות במלואה את הרגשות שלך יעזור לך להבין את הצרכים שלך. זה שופך אור על מרחבי מחשבה שלעתים קרובות אנו ממלאים ברעיונות כוזבים, כגון: "אם אני אעמוד עוד קצת, דברים יכולים להשתפר", "לא אכפת לי ממה שהם אמרו, עדיף פשוט להתנהג כאילו כלום. קרה." הבנה מלאה, הקשבה והרגשה של הרגשות שלך הם צורך חיוני שעליך לתרגל כל יום.
עלינו לתרגל את אמנות האסרטיביות, התעמלות בריאה של ביטוי איך אנחנו מרגישים ומה מגיע לנו. עלינו ליילל על הירח, לצעוק ללילה וליום על מי אנחנו, מה אנחנו צריכים ומה אנחנו שווים. מספיק לתת עדיפות לרגשות של אחרים על פני שלנו כל הזמן. הגיע הזמן לחיות בלי פחד.
