סבל לא הופך אותך לאדם טוב יותר
כל הכאב שלי יתוגמל. החיים ישימו את כולם במקומם, במיוחד את האנשים שבגדו בי. אני צריך לסבול כי ככה אני אתוגמל מתישהו. אולי עכשיו אני לא נהנה מהחיים, אבל יום אחד ההזדמנות הזו תגיע, כי היקום, או אלוהים, יודע על כל הדברים הרעים שקרו. הסבל מועיל, כי אנשים טובים סובלים והם אלו שמנצחים בסופו של דבר.
המשפטים לעיל נשמעים לך מוכרים? הם חלק משיח ציבורי שחוזר על עצמו כבר שנים. זה כל כך פופולרי שאני בטוח שכולנו התפתינו אליו בשלב מסוים, או אפילו אימצנו את זה כנקודת המבט שלנו. זו האמונה שאושר יהיה פרס על הסבל שלך, לא על הפעולות הידידותיות והפרואקטיביות שאתה נוקט. זוהי הירושה הרגשית של השורשים היהודיים-נוצריים שלנו. אנשים טובים סובלים, עבור עצמם ועבור אחרים.
בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, יש אחוז גדול של חולי דיכאון שמושפעים מהרעיון הבלתי רציונלי הזה בכל מה שהם עושים. זה ידוע בתור כשל פרס גן עדן, שהוא האמונה שהפעולות הטובות שלך יתוגמלו על ידי סוכן קסום וחסר היגיון.
הפעולות שלך חזקות יותר מ"קארמה"
אל תחכו להזדמנויות; ליצור אותם, לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב. זה דורש עקשנות, הגדרה עצמית ותקיפות. בחיים, אתה צריך להציב גבולות להתעללות שאחרים מבצעים נגדך ושאתה גורם לעצמך.
כאב וייאוש הם חלק מהחיים, וקבלתם ככאלה תשפר את בריאותכם הרגשית. אתה תדע להתמודד איתם ולהתעמת איתם כדי שהם לא יהפכו לכרוניים ולא מתפקדים. עם זאת, לפעמים אנו מאמצים את הסבל כדרך חיים אותנטית.
אנחנו מסתפקים בתלונות ובקורבנות כי אנחנו מאמינים שהחיים לא מילאו את עקרון ההדדיות. אנחנו נותנים חיבוק, והחיים חוזרים עם אגרוף. כאילו החיים נתונים לחסדי רצונותינו, כאילו החיים אינם מקור לאירועים בלתי צפויים ושרירותיים עם חוקים מוזרים, בלתי ניתנים לפענוח.
אם הקארמה הייתה באמת חזקה יותר מהפעולות הצודקות והנכונות שלנו, אז אנשים שגרמו כל הזמן נזק ועשו מניפולציות היו סובלים לא פחות מהאנשים שקיבלו את הנזק הזה, לא להיפך. אתה רק צריך להסתכל מסביב כדי לשים לב שהעולם רחוק מלהיות צודק, רחוק מלתגמל את הסובלים. אז איך אתה צריך לפעול?
סבל לא בהכרח מחזק אותך
לחשוב שהחיים יתנו לך את כל הדברים הטובים שאתה צריך ומגיע לך אם אתה סובל זה כמו לחשוב שאתה יכול לקנות דברים בנייר אם אתה קורא לזה כסף. זוהי אמונה הזויה והרסנית שאנו כופים על עצמנו, כאילו הסבל הוא ברכה.
אנשים רבים מתעצבנים כשהדברים רגועים והולכים ממש טוב. הם נמצאים במצב מתמיד של עירנות וחוסר שביעות רצון, כאילו גישה זו תביא להם יתרונות נוספים. כאילו לחשוב כל הזמן על הדברים הרעים שיכולים לקרות יביא יותר אושר בעתיד.
"אנחנו צריכים להיות סובלים, רגישים, אנחנו סולחים לחשיבה ביקורתית ולסאטירה מעט מאוד. אנחנו נועדו לסבול ולהתמסר עם אחרים ולהיות אדוקים. והסבל לא מחזק אותנו, אלא בדרך כלל מחליש אותנו. בדיוק כמו העוני, אשר, במקום לעורר כעס צודק, טינה או רוח המהפכה, רק גורם לנו לחלשים יותר ולוקח מאיתנו את הכוח והיכולת להגיב".
-מרטה צאנז-
הפרספקטיבה המערכתית של הפסיכולוגיה מנתחת עד כמה עמוקה דרך החשיבה והפעולה הזו. לעתים קרובות, שורשיו נמצאים בהודעות בתוך המשפחה. ענישה לא מלמדת ילדים כלום אם היא לא מלווה בתרגול משקם או חיובי.
הילד צריך להבין שכדי לתקן משהו שעשה לא בסדר, עליו לתקן את הנזק שגרם או לעשות משהו חיובי כדי לפצות על כך. פיצוי כזה צריך להיות מיידי ומותנה בהתנהגות הבלתי רצויה. אם הם פשוט ייענשו כדי לגרום להם לסבול, הם ילמדו שפיצוי הנזק טמון בעמידה בסבל שנובע מהעונש. מגיל צעיר אנו מפנימים שסבל פסיבי הוא הדבר הנכון לעשות.
תחליף ענישה עצמית בפעולות בעלות ערך
אם אתה רוצה משהו טוב יותר בחייך, השתמש באסטרטגיות וביכולות שיש לך כדי לגרום לזה לקרות. לשבת ולחכות שהעולם יזהה את הכאב שלך ויתגמל אותך עליו הוא שגוי.
דיכאון מבוסס לרוב על תחושת חוסר האונים הנלמד: אתה חושב ששום דבר לא ישתפר, לא משנה מה תעשה, כי מעולם לא השתפר. זה הזמן לחשוב על האסטרטגיות הקודמות שלך. שקלו האם הייתה לכם גישה פסיבית לבעיות שלכם והשלכתם את המגבת בכל הקושי הקל ביותר, או שהתעמתתם עם הבעיות שלכם באופן אקטיבי.
סבל נוטה למשוך יותר סבל. זה עניין של שיתוק. זה מחליש את המערכת החיסונית שלך, שמאבדת את האנרגיה להתמודד עם מצבים של סכנה אמיתית, מכיוון שאתה כל הזמן במצב של כוננות, חוסר אמון ומתח.
אם אתה רוצה לשפר או לרפא את הכאב הפנימי שאתה מרגיש, אל תחכה לקבל תגמול רק בגלל שעברת תקופה קשה. אם אתה רוצה תמיכה, אתה צריך לצאת ולמצוא אותה. עצב וחוסר פעילות הם ממכרים. תפסיק לסבול. זה לא הופך אותך לאדם טוב יותר, זה רק יוצר כאב עבורך ועבור יקיריכם.
