פיאז'ה והתיאוריה שלו על למידה

ז'אן פיאז'ה הוא אחד מאותם שמות שתמיד כתובים באותיות זהב בתחום הפסיכולוגיה. התיאוריה שלו על למידה קוגניטיבית בילדות גרמה לנו לראות בו כאבי הפדגוגיה המודרנית. הוא גילה שעקרונות ההיגיון מתחילים להיווצר בתוכנו לפני רכישת השפה עצמה. הם באים מפעילות חושית ומוטורית ומאינטראקציה עם הסביבה, במיוחד עם הסביבה התרבותית החברתית. בואו נסתכל על הקשר בין יצירותיו של פיאז'ה ללמידה.

התפתחות נפשית, שמתחילה בלידה ומסתיימת בבגרות, דומה לצמיחה אורגנית. זו התקדמות מתמדת לקראת מצב של שיווי משקל. גופנו מתפתח לרמה יציבה יחסית, המתאפיינת בסיום הגדילה ובבשלות האיברים. באותו אופן ניתן לחשוב על חיינו הנפשיים כמתפתחים לקראת מצב של שיווי משקל סופי, אליו מגיעים בבגרות.

פיאז'ה ולמידה

התיאוריות של פיאז'ה על הפסיכולוגיה של הלמידה מבוססות על התפתחות נפשית, שפה, משחק והבנה. לכן המשימה הראשונה של המחנך היא לייצר עניין. עניין זה הוא מכשיר שבעזרתו הם יכולים להבין ולקיים אינטראקציה עם התלמיד. המחקר על כך בוצע במשך כמעט ארבעים שנה. תיאוריה זו מבקשת לא רק להכיר את הילד טוב יותר ולשפר את השיטות הפדגוגיות או החינוכיות, אלא גם להעריך ילדים כאנשים.

הרעיון המרכזי של פיאז'ה הוא שחיוני להבין את היווצרותם של המנגנונים הנפשיים של הילד על מנת לרכוש את טבעם ותפקודם בחיים הבוגרים. התיאוריה הפדגוגית שלו התבססה על פסיכולוגיה, לוגיקה וביולוגיה. זה בא לידי ביטוי באופן שבו הוא מגדיר חשיבה, וכיצד היא מותנית בגנטיקה ונבנית באמצעות גירויים תרבותיים חברתיים.

אדם מקבל מידע בצורה אקטיבית, ככל שהעיבוד שלו נראה לא מודע ופסיבי.

לומדים להסתגל

על פי תורת הלמידה של פיאז'ה, למידה היא תהליך הגיוני רק במצבי שינוי. לכן, למידה היא בחלקה לדעת כיצד להסתגל לשינויים אלו. תיאוריה זו מסבירה את הדינמיקה של הסתגלות באמצעות תהליכי הטמעה והתאמות.

הטמעה מתייחסת לאופן בו אנו מקבלים גירוי מהסביבה ברמת החברה. לינה, לעומת זאת, מרמזת על שינוי של החברה הנוכחית בתגובה לדרישות הסביבה. באמצעות הטמעה והתאמות אנו מבנים מחדש את הלמידה שלנו לאורך ההתפתחות. המונח המשמש לכך הוא ארגון מחדש קוגניטיבי.

לינה והטמעה

התאמה זו, או התאמה, היא התהליך שבו הסובייקט משנה את התוכניות והמבנים הקוגניטיביים שלו, על מנת לשלב אובייקטים חדשים במבנה. ניתן להשיג זאת על ידי יצירת תוכנית חדשה, או על ידי שינוי של תוכנית קיימת כך שניתן יהיה לשלב את הגירוי החדש וההתנהגות הקשורה אליו.

הטמעה והתאמות הם שני תהליכים מקבילים וקבועים בהתפתחות הקוגניטיבית. עבור פיאז'ה, הטמעה והתאמה מתקשרים זה עם זה בתהליך של שיווי משקל. זה יכול להיחשב כתהליך רגולטורי ברמה גבוהה יותר, המכוון את הקשר בין הטמעה להתאמה.

ג'ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות אחרות, ולעתים קרובות זה נראה כך. בני אדם זקוקים לביטחון מסוים כדי לחיות בשלום, וזו הסיבה שאנו יוצרים אשליה של קביעות. אנחנו מדמיינים שהכל סטטי ושום דבר לא משתנה, אבל זה לא באמת המקרה. הכל משתנה כל הזמן, כולל אנחנו. לעתים קרובות איננו מודעים לכך, עד שהשינוי כל כך ברור שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתו.

אנו מתרועעים באמצעות השפה

במהלך הילדות המוקדמת אנו עדים לשינוי באינטליגנציה שלנו. מעצם היותו מבוסס מוטורי חושי או מעשי, הוא משתנה למחשבות נכונות, תחת השפעה כפולה של שפה וסוציאליזציה.

השפה משפיעה עליה בכך שהיא מאפשרת לנבדק להסביר את מעשיו. זה מקל על בנייה של העבר, ועוזר להיזכר ברגעים ובמצבים שעזרו להנחות את ההתנהגויות הקודמות שלנו.

זה גם מאפשר לנו לצפות פעולות עתידיות, שעדיין לא התרחשו, להחליף אותן במילים, ואולי אף לא לבצע אותן. זוהי נקודת המוצא של המחשבות שלנו כתהליך קוגניטיבי והיא גם החשיבה של פיאז'ה עצמו (Piaget 1991).

השפה עצמה, למעשה, משלבת מושגים ומושגים השייכים לכולם ומחזקים את החשיבה האינדיבידואלית באמצעות מערכת רחבה של מחשבה קולקטיבית. ילד הגיע לשלב אחרון זה של התפתחות כאשר הוא יכול לבטא את עצמו סוף סוף בדרך זו. במובן זה, וברמה הכללית, אותו דבר קורה עם מחשבות כמו גם עם התנהגות.

במקום להסתגל באופן מלא למציאות החדשה שילד מגלה ולבנות אותן בהדרגה, עליו ללכת בקצב הרבה יותר איטי. עליהם לשלב מידע זה באופי ובביצועים שלהם. הטמעה אגוצנטרית זו מאפיינת הן את התחלות החשיבה של הילד והן את אלו של השתלבותו בחברה.

התנהגות כמנוע האבולוציה

בשנת 1976 פירסם פיאז'ה ספר קטן בשם Behavior, The Engine of Evolution. בו הוא מציג את נקודת המבט שלו על האופן שבו ההתנהגות שלנו מתפקדת כגורם קובע של שינוי אבולוציוני. הוא טוען שזה לא רק תוצר שלו, שהיה תוצאה של מנגנונים בלתי תלויים בפעולת האורגניזמים הללו.

פיאז'ה מתווכח, בעיקר עם עמדות ניאו-דרוויניסטיות. הוא מאמין שהאבולוציה הביולוגית לא מתרחשת רק על ידי ברירה טבעית. ברירה טבעית שהיא אך ורק תוצר של שונות גנטית אקראית ועם שיעורי הישרדות ורבייה שונים בהתאם ליתרונות הסתגלותיים.

מנקודת מבט זו, זה יהיה תהליך עצמאי מזה של התנהגות האורגניזם. זה יכול להיות מוסבר רק על ידי ההשלכות, חיוביות או שליליות, של השינויים הפנוטיפיים הנגרמים על ידי מוטציות אקראיות לחלוטין והעברתן לאורך הדורות.

התנהגות, בעיני פיאז'ה, מהווה ביטוי של הדינמיקה הגלובלית של האורגניזם כמערכת פתוחה באינטראקציה מתמדת עם הסביבה. זה יהיה גם גורם לשינוי אבולוציוני.

כדי לנסות להסביר את המנגנונים שבאמצעותם התנהגות תמלא תפקיד זה, הוא מסתמך על מושג האפיגנטיקה ועל מודל ההסבר שלו של הסתגלות במונחים של הטמעה והתאמות. אפיגנטיקה היא האינטראקציה ההדדית בין גנוטיפ לסביבה על מנת לבנות את הפנוטיפ על סמך ניסיון.

פיאז'ה טוען שכל התנהגות כרוכה בהתערבות חיונית של גורמים פנימיים. הוא גם מציין שכל התנהגות של בעלי חיים ובני אדם כרוכה בהתאמה לתנאי הסביבה. זאת בנוסף להטמעה הקוגניטיבית שלו, שאנו מבינים כשילוב עם מבנה התנהגותי קודם.

תרומותיו של פיאז'ה לחינוך הנוכחי

אנו רואים בתרומותיו של פיאז'ה לחינוך כחשובות ביותר לגיבוש תורת החינוך. פיאז'ה הוא מייסד הפסיכולוגיה הגנטית. זה השפיע באופן משמעותי על התיאוריה ועל הפרקטיקות החינוכיות שנוצרו סביבה. זה נבדל מהשינויים הטבעיים לאורך זמן שהולידו ניסוחים שונים.

תרומותיו של פיאז'ה הובילו לפיתוחם של מאמרים חשובים רבים. עבודתו מתמקדת בתגליותיו על החשיבה האנושית מנקודת מבט ביולוגית, פסיכולוגית והגיונית. עלינו להבהיר שהמונח "פסיכולוגיה גנטית" אינו נחשב בהקשר ביולוגי או פיזיולוגי בלבד, מכיוון שהוא אינו מתייחס לגנים אנושיים. זה מכונה "גנטי" מכיוון שהוא פיתח את עבודתו בהתייחס ליצירה או למקור המחשבה האנושית.

אחת התרומות הגדולות של פיאז'ה לחינוך כיום הייתה שהותיר אותו מבוסס היטב בנוגע למטרות ההוראה. המטרה היא שבשנים הראשונות לחינוך של הילד, הילד צריך להגיע להתפתחות קוגניטיבית טובה. זה צריך להיות המוקד הראשון בלמידה של ילד. זה חיוני לחלוטין ומשלים למה שהמשפחה לימדה בבית. כללים וכללים אלו מאפשרים לילד להסתגל היטב לסביבת בית הספר.

המטרה השנייה של החינוך

ישנה תרומה נוספת מפיאז'ה, שאנו יכולים לראות אותה משתקפת היום בבתי ספר מסוימים. הוא טוען כי ההוראה התיאורטית שילד מקבל בכיתה אינה מספיקה כשלעצמה כדי לקחת על עצמה את כל מה שצריך לדעת על נושא. הלמידה כוללת שיטות פדגוגיות אחרות, כגון יישום ידע, ניסוי והדגמה.

המטרה העיקרית של החינוך היא ליצור אנשים שמסוגלים לחדש, ולא רק לחזור על מה שתרמו דורות אחרים. זה לייצר אנשים שהם יוצרים, ממציאים ומגלים. המטרה השנייה של החינוך היא לאמן מוחות להיות ביקורתיים, ולאמת ולא בהכרח לקבל את כל מה שהם מקבלים (Piaget, 1985).

מעבר על התיאוריות של פיאז'ה יאפשר לכל מורה לראות כיצד המוח של תלמידיו מתפתח. הרעיון המרכזי של התיאוריה של פיאז'ה הוא שידע אינו העתק של המציאות, אלא הוא תוצר של אינטראקציה של אדם עם סביבתו. ידע זה, אפוא, תמיד יהיה אינדיבידואלי ומובחן מכל ידע אחר שקיים.

ביבליוגרפיה

Piaget, J. (1987). השיפוט המוסרי של הילד. Ediciones Martínez Roca.

Piaget, J. (1981). התיאוריה של פיאז'ה. ילדות ולמידה, 4 (על 2), 13-54.

Piaget, J. (1985). בניית מציאות בילד הילד.

Piaget, J. (1969). פסיכולוגיה ופדגוגיה. ברצלונה: אריאל.

Piaget, J. (1991). שישה מחקרים בפסיכולוגיה.

Piaget, J., & Inhelder, B. (1997). פסיכולוגיה של הילד (כרך 369). מהדורות מוראטה.