להכיר בעצב זה אמיץ
כמה פעמים ניסית להסתיר או להסוות עצב? מאז שהיינו קטנים, החברה אמרה לנו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות עצובים, אנחנו צריכים להיות אמיצים. אנחנו צריכים להיות חזקים כל הזמן, אנחנו לא יכולים להתבלבל, אנחנו לא לומדים כלום מהעצב. החברה אומרת לנו שאושר הוא הרגש הרצוי והבריא היחיד. אבל הכיל אושר, כמובן: שום דבר אופורי.
כמובן שעצב הוא רגש בעל ערך שלילי, אבל... מה אם נהפוך אותו לרגש שעושה משהו חיובי עבורנו? להכיר בעצב זה קשה, אבל מה אם עשינו את זה ולמדנו מזה? במקום לבקבק אותו, מה אם ניתן לו קצת מקום?
הכרה בעצב: רגש בסיסי
אובדן בן משפחה, פרידה, אובדן מקום עבודה, מחלה, כשאנחנו לא עומדים בציפיות שלנו... אלו חלק מהמצבים שמשאירים אותנו לא פעם עצובים. זה אולי לא עצב מיידי, כי בהתחלה מה שיוצא זה כעס נגד כל הכוחות שגרמו לאובדן שלנו.
יש הבדל חשוב מאוד בין עצב לדיכאון. האחרון אינו רגש. במקום זאת, מדובר במחלה שנמשכת מעבר לאירוע או רגע ספציפי. בנוסף, לצורך אבחנה חייב להיות מצב של עצב מתמשך ועז יותר יחד עם תסמינים נוספים. למרות ההבדל הזה, שהוא מאוד חשוב, עצב נתפס כדומה לדיכאון, ולכן אנשים מנסים "להשתפר" ממנו.
עם דיכאון, אתה לא רק עצוב מאוד לזמן מה, אלא גם חווה הפרעות שינה, חוסר יכולת להפיק הנאה מפעילויות שנהנית בעבר, חוסר חשק בפעילויות היומיומיות שלך, אובדן ריכוז, רגשות אשמה. אם זה אתה, זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית.
עם זאת, עצב בפני עצמו, כרגש, הוא הזדמנות ייחודית להכיר את עצמנו. רגש שחלק מהמחקרים מתייחסים להפעלה גדולה יותר בגופנו כדי לעזור לנו להגיב לאחר אובדן. בנוסף, מדובר ברגש שזקוק לתמיכה ולעזרת אנשים אהובים ולא לטיפול קליני.
להכיר בעצב... משמעות הדמעות
למרות כל הדמעות שהזלנו בני האדם, אנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף את המסתורין שהם מכילים. ובכל זאת, כל המחקרים מצביעים על כך שכיצורים החברתיים שאנחנו, תפקידם הוא של שחרור ותקשורת הצורך שלנו בנוחות.
זה נורמלי שיש רשת מורכבת של רגשות כשאנחנו בוכים, לא רק אחד. גם הנסיבות שבהן אנו בוכים מגוונות למדי. אנו עשויים לבכות מתוך אושר, הזדהות עם אנשים סביבנו, מתוך כעס, או כשצופים בסרט נע. כל דמעה מספרת סיפור שחשוב.
להכיל את הדמעות שלנו או לראות בבכי רע לא הופך אותנו לאנשים חזקים יותר או טובים יותר. אנחנו פשוט מתנהגים על סמך מה שאחרים יכולים לומר עלינו. ובשלב זה עלינו לשאול את עצמנו, האם אותו אדם מעולם לא בכה? אם לא, משהו לא עובד כמו שצריך.
בכי מרגיע אותנו, מוריד את רמות החרדה וגורם לנו לנשום טוב יותר. הזילת דמעות היא פעולה של להיות נאמנים לרגשות שלנו והיא מחברת אותנו עם אחרים. בנוסף, הוא גם נפטר מחיידקים ובכך מגן על הגוף שלנו. אז מה לא בסדר איתם?
"אל תבכה, תהיה חזק", כשאנחנו לא מכירים בעצב
אם אתה בוכה בקלות, כמה פעמים בחייך מישהו ייסר אותך על כך? אומר שאתה צריך להיות חזק, שבכי הוא לאנשים חלשים, אתה מגוחך או, אפילו גרוע מכך, שאתה ילדותי בגלל זה. למרבה הצער רבים מאיתנו שומעים את זה כל כך הרבה שאנחנו בעצמנו באנו להפנים את זה. הפכנו לצנזור של הדמעות שלנו .
עם זאת, אנחנו יכולים להבין לפעמים למה הם אומרים לנו את הדברים האלה. אולי אין להם כוונות רעות. אחרי הכל, אלו מילים שאנו שומעים ולומדים כל חיינו. הם ברפרטואר שלנו. אנו משתפים אותם באופן אוטומטי, מבלי לשים לב לכך.
עם זאת, כפי שאמרנו, ביטויים נדושים אלה אינם בלתי מזיקים. הקבלה והסוציאליזציה של המסר הזה יזינו אז דורות חדשים שיבואו אחרינו. ילדים בדרך כלל ממהרים לאמץ את הצנזורה הזו, כאילו מדובר בצעד הכרחי לקראת גיל ההתבגרות והבגרות.
יש לנו אחריות: להכיר בעצב ולהבין את התפקיד של כל הרגשות שלנו, לא משנה מה ערכם. מדובר על קבלתם ולתת להם לנשום כדי שיוכלו למלא את תפקיד הריפוי או המוטיבציה שלהם.
מצד שני, תיאורטית זה יכול להיות מאוד חינוכי להפריד את החלק הרגשי שלנו מהחלק הלוגי שלנו. אבל ברמה הפונקציונלית אנחנו לא יכולים לשכוח שתהליכים אלה נוטים להתערבב, ומסתיימים עם שלם שונה מאוד מאשר רק סכום חלקיו.
בקיצור, עצב הוא אחד מהרגשות שלנו, ובשימוש טוב ומתחשב, זה אחד מבעלי בריתנו הגדולים ביותר. אז אל תהפוך אותו לאויב ותלחם בו, כי כל מה שזה ייתן לך זה עוד יותר ייאוש וסבל.
