מציאת תשובות לרגעים קשים היא טיפולית
מגיל צעיר מאוד אנו יוצרים מערכת יחסים בלתי נפרדת עם מילים. הם משמשים לספר סיפורים, להחליף דעות, לסווג חפצים, למצוא תשובות. מילים אף נותנות צורה ותוכן לדיאלוג הפנימי שלנו. דיאלוג שכמו מיוצג בתוכניות ובסרטים על ידי מלאך ושטן.
כולנו בוודאי זוכרים את הסצנה האופיינית ההיא. הדמות הראשית צריכה להחליט בין לעשות מה שהיא רוצה לבין לעשות מה שהיא חושבת לנכון. ואז, המלאך והשטן מתחילים להחליף ויכוחים. אתה יודע שזה לא בסדר, החיים נועדו לחיות בטירוף, מה יגידו כך וכך אם יראו אותך וכו'.
במוחנו, מלבד העבודה עם השפה במובן הזה, אנו משתמשים בה גם ליצירת סיפורים. הסיבה לכך היא שהמציאות מגיעה אלינו לרוב בדרך של רמזים, כאילו היינו בלשים. אנחנו אלה שצריכים להרכיב את הפאזל חלק אחר חלק.
הסיפור של אנה
השעה שבע בבוקר והשעון המעורר מצלצל, כמו בכל בוקר. היא עוצרת אותו, מסתובבת ומחכה שהאזעקה המתוכנתת הבאה תידלק בעוד חמש דקות. זו האזעקה שמשמעותה שהיא צריכה למהר. אבל, מה עדיף: לאכול ארוחת בוקר רגועה או עוד חמש דקות מנוחה?
היא חושבת על כל מה שהיא צריכה לעשות באותו יום ומכסה את ראשה בכרית. נפשית היא מחפשת את רגע השלווה הבא ולא מוצאת אותו בזמן הארוחה. חמש דקות חלפו, והיא קמה כמו מעיין. היא מפעילה את הטייס האוטומטי שלה ומתחילה לבצע משימה שגרתית אחת אחרי השנייה.
היא מתעוררת ברכבת התחתית, כאשר פיצוץ נורא גורם לה לעוף באוויר. רק שלוש שניות חולפות והיא שוב בחוץ קרה. שלושה ימים עוברים. הפעם מעירה אותה מכונה שפועמת כל הזמן. כל פעימה משקפת את העובדה שהלב שלה עדיין פועם.
אחרי המקרה הזה, אנה לעולם לא תהיה אותו הדבר. היא בקושי תישן, ותשומת הלב שלה תמיד תהיה פעילה ומוכנה ללכת. אנה למדה שכל רגע חסר משמעות יכול להפוך למשמעותי כהרף עין. זה כאילו החיים, זה שאנחנו אוהבים, מחכים לנו גם קסמים הרסניים.
אנה לא מבינה את הסיפור שלה
למה ברכבת התחתית היא לוקחת כל בוקר? למה היא לא התעוררה מוקדם יותר באותו יום? למה היא לא מתה, כמו כמה מהאנשים שגם הם נסעו באותה עגלה? אלו שאלות שבולטות במוחה ושיש לה תשובות עליהן.
אלה חורים בסיפור שלה שגורמים לכך שעולמה הבטוח הפך לפתע למקום מלא באיומים פוטנציאליים מוסווים, החבויים מאחורי מחוות תמימות. העולם אינו עוד מקום שניתן לשליטה וצפוי. איזה הגיון יש לכל זה אם הכל יכול להיעלם ברגע?
אנה צריכה להחלים
אנה לא צריכה רק לרפא את הפצעים הפיזיים שלה. היא גם חייבת להרגיש שוב את חום הביטחון. תחושת ביטחון שלא תחזור אם היא לא תמצא תשובה לכל השאלות שרודפות אותה. זה לא יחזור אם היא לא תוכל להשלים את הסיפור של אותו בוקר. היא צריכה לעשות את זה כדי לדעת שלצדדים האשמים לא תהיה הזדמנות לעשות את זה שוב.
זה מעניין, אבל הרבה פעמים לאמונות טפלות יש ערך לאין ערוך במובן הזה. בואו נדמיין שאנה זוכרת שביום האמור היא קמה מהמיטה עם רגל שמאל ראשונה. היא לא אמונות טפלות, אבל היא יוצרת קשר במוחה.
קשר שהוא שקרי וחסר כל היגיון, אבל הוא לגמרי פנטסטי עבורה. אנה מבינה שאם היא תקום ברגל ימין, זה לא יקרה שוב. בדרך זו, היא הפכה עובדה בלתי ניתנת לשליטה למשהו שניתן לשליטה. וזה מרגיע אותה. היא מצאה סיבה שעל פיה היא יכולה לפעול ולמרות שזה לא מניח שום הפרעה לחייה - זה פשוט פנטסטי.
