פיתוח אמפתיה בילדות

לפני שנסביר את התפתחות האמפתיה בילדות, בואו נדבר על המונח כשלעצמו. מקור המושג "אמפתיה" נובע ממה שהנאורות הסקוטית כינתה "סימפטיה". דיוויד הום, במסכתו על טבע האדם, ואדם סמית' תיארו אותו כאמצעי תקשורת טבעי.

הגדרה זו היא הבסיס למדעי המוח, פסיכולוגיה התפתחותית ופסיכולוגיה חברתית. התפתחות האמפתיה בילדות מניבה עובדות מעניינות מאוד על כמה היבטים אבולוציוניים של המין שלנו.

יש רעיון אחד שבולט: הסוציאליזציה שלנו אינה תוצאה של אמפתיה, לפחות לא במקור. למעשה, הביולוגיה האבולוציונית אומרת לנו שהתנהגות אלטרואיסטית נוצרה לפני שרכשנו את הפוטנציאל הזה.

מינים מסוימים חסרי אמפתיה מפגינים התנהגויות כאלה. זה המקרה עם חרקים חברתיים כמו דבורים. הם מתים זמן קצר לאחר שעקצו מטרה כי הם מקריבים את עצמם כדי להגן על הקהילה שלהם. לפיכך, הקשר בין אמפתיה ואלטרואיזם אינו פשוט.

גישת הפסיכולוגיה ההתפתחותית

עבודת lipps (1903) התמקדה בהבדל בין המונחים "סימפטיה" ו"אמפתיה". חוקרי פסיכולוגיה התפתחותית הגדירו אמפתיה כמושג רב מימדי שלוקח בחשבון את המרכיב הקוגניטיבי. לפיכך, היא כרוכה בהכרה ובהבנה של רגשות של אנשים אחרים ושל המרכיב הרגשי, הקשור לשיתוף חיבה או תגובה עקיפה.

מודלים קוגניטיביים של פיתוח אמפתיה

מאז שנות ה-90, אנשים לומדים אמפתיה מנקודת מבט של אינטליגנציה רגשית. כאן בולט הדגם של מאייר וסאלובי (1997). אמפתיה נחשבת לכלול את התפיסה וההבנה של רגשות של אנשים אחרים-

מודל רלוונטי נוסף הוא מודל בר-און של אינטליגנציה רגשית-חברתית (1997, 2000). מודל זה טוען שאמפתיה היא מרכיב של גורם שאנו מתייחסים אליו ככישורים בין אישיים. כלומר, היכולת להיות מודע לרגשות, רגשות ורעיונות של אנשים אחרים ולהבין אותם.

שני המודלים הללו אינם אינטגרטיביים כמו אלה שמציעה הפסיכולוגיה ההתפתחותית. למעשה, הם מתמקדים יותר במרכיב הקוגניטיבי.

לאחרונה, בטסון ומשתפי פעולה הציעו הבחנה בין פרספקטיבה לאמפתיה. נראה כי השגת פרספקטיבה היא המבשר לתגובות אמפתיות ספציפיות (Batson et al., 1992).

המודל של הופמן על התפתחות האמפתיה בילדות

הופמן, תיאורטיקן מוביל על התפתחות האמפתיה בילדות, מכיר בשני מימדים לחקר האמפתיה:

• ההכרה במצבים הפנימיים של אנשים אחרים.
• תגובת החיבה העקיפה.

המודל של הופמן מסביר כיצד מתחילה אמפתיה וכיצד היא מתפתחת אצל ילדים. למעשה, הוא קובע שהרעיון המרכזי הוא שילוב של חיבה וקוגניציה החורגת מגישה לעיבוד מידע.

לטענתו, האמפתיה מתפתחת באופן דומה לשלבי ההתפתחות הקוגניטיבית החברתית. תהליך זה מתחיל בתחושה גלובלית אמפתית שבה לילד אין הבחנה ברורה בינו לבין אחרים. לפיכך, הם מבולבלים לגבי מקור הרגשות.

מכאן הוא מתקדם בכמה שלבים לשלב המתקדם ביותר המשלב את מה שהשיג בשלבים הקודמים. בשלבים המתקדמים יותר, אדם יכול להזדהות עם אחרים. בעיקר, בידיעה שיש ישויות פיזיות אחרות מלבדן ושלאחרות יש מצבים פנימיים עצמאיים מהן.

רמה בוגרת של אמפתיה מאפשרת לאדם להיות מושפע יותר מתנאים חיוניים של אחרים ולא ממצב מיידי. לפי הופמן, חייבת להיות הקבלה של רגשות וחיבה עם מחשבות, עקרונות מוסריים ונטיות התנהגותיות.

שלבי התפתחות האמפתיה בילדות

לדברי הופמן, התפתחות האמפתיה מהילדות המוקדמת מורכבת מארבעה שלבים:

השלב הראשון (גלובלי)

זה קורה במהלך השנה הראשונה לחייו של אדם. כאן, ילד עדיין לא תופס אחרים כמובדלים מעצמו. כך, הם מבלבלים את הכאב שהם תופסים אצל אחרים כשלו, ממש כאילו זה קורה להם. לדוגמה, תינוק שרואה את אמו בוכה עלול לנגב את עיניו.

דוגמה אחרת

ילדה בת 11 חודשים ראתה ילדה אחרת נופלת והחלה לבכות. היא בהתה בקורבן לרגע, ואז הכניסה את האגודל שלה לפיה והסתירה את פניה בחיקה של אמה. היא מתנהגת כך מכיוון שזו הייתה התגובה הנפוצה ביותר אילו הייתה נופלת בעצמה.

השלב השני (אגוצנטריות)

שלב זה מתאים לשנה השנייה לחייו של אדם. כאן, הילד מודע לכך שגם אחרים יכולים לחוות מצבים לא נעימים. עם זאת, הם מניחים שהמצבים הפנימיים של אחרים זהים לאלה שהם חווים בעצמם.

למשל, ילד בן 13 חודשים שרואה מבוגר עצוב עשוי להציע להם את הבובה האהובה עליו. דוגמה נוספת היא כאשר ילד באותו גיל רץ למצוא את אמא שלו כדי לנחם ילד אחר שבוכה.

השלב השלישי (רגשות של אנשים אחרים)

שלב זה נמשך מהשנה השנייה עד השלישית לחיים. כאן, ילד מודע לכך שהתחושות שהוא חווה שונות משל אחרים. עם זאת, הם יכולים להגיב אליהם בצורה לא אנוכית.

במהלך תקופה זו, ילד כבר נמצא בעמדה להבין שהכוונות והצרכים של אדם אחר שונים משלהם. לכן, רגשותיו של אדם עשויים להיות שונים גם משלהם. לפיכך, הם יכולים להציע נחמה לאחרים.

שלב רביעי (תנאי חיים אחרים)

שלב אחרון זה הוא התקופה האחרונה של הילדות. בו, רגשותיהם של אחרים נתפסים לא רק כתגובות של רגע בלבד אלא גם כביטויים של ניסיון חייהם הכללי. כלומר, הם מגיבים אחרת למצבי כאב חולפים וכרוניים מכיוון שהם לוקחים בחשבון את המצב הכללי של אחרים.