כיסאות ריקים: כאשר חג המולד נגוע בנוסטלגיה
השולחן מוכן. כיסאות ריקים. מערכות יחסים שבורות. משפחות מופרדות. חג המולד, זמן הילולה ומפגשים, נגוע בנוסטלגיה, עצב, ייסורים ואי שקט. אתה כבר לא יכול להרגיש את הפאר של הימים העליזים האלה. אנחנו כבר לא מחכים בדאגה לשמחת הדייט הזה.
לא עוד. אין יותר נצנצים, כי מישהו חסר. כי הכל השתנה כל כך במהלך השנים, עד שאיבדנו את האשליה הנפלאה שפלשה אלינו כילדים. אנחנו כבר לא שומרים על התמימות שסימנה בשמחה כל פרט קטן. כי כל דבר קטן היה מלא בקסם בלתי שביר. למרבה הצער, בימינו, טינה והיעדרות כבר לא מאפשרים לנו ליהנות מכל זה.
מדוע העצב פולש אלינו במיוחד בתאריכים אלו? אותם רגעים בהם ימים חגיגיים מתקרבים והכל מתחיל: ההכנות, המתנות, הקישוטים ובחירת התפריט. זה הרגע שבו עולים זיכרונות ומציפים את מוחנו. אנחנו לא יכולים להתחמק מהם. הכוח של קריאת חג המולד גורם לנו להיות מודעים עוד יותר להיעדרויות, להחלטות העבר ולהפתעות.
כמה מאיתנו נהיה ב-24? וה-25? מי בא, ולאן אני הולך?
כמה מאיתנו נהיה ב-24? וה-25? מי בא ולאן אני הולך? באופן בלתי נמנע, כאשר השאלות הללו עולות, כך גם הכיסאות הריקים. כיסאות ריקים שמתאימים לאנשים שכבר אינם בסביבה. אנשים שעזבו או הלכו לעולמם. זיכרונות של רגעים שנראים עכשיו אפילו יותר שמחים ומלאים. יותר שלנו מאלה שעוד יגיעו וכמובן אלו שאנו חווים כעת.
אלה שרחוקים, אנשים שחייהם מובילים בדרך אחרת. אנשים שבחרו לא להיות בסביבה, שעכשיו מלאים באיבה, שנלקחו על ידי המוות. כיסאות ריקים שלמרות שאינם ממולאים פיזית על ידי איש, מלווים אותנו בימים חגיגיים אלו על מנת להעביר את הסבל אל הרגע הנוכחי.
הם באמת כואבים. אבל, יש מקום לחבק בכיסאות הריקים האלה. מרחב לחבק, לקבל ולשמוע ללא חשד. ואני אומר בלי חשד כי אנחנו לא יכולים לשכוח את זה, למרות שיכולנו לבכות על הכיסאות הריקים, אלה שמתמלאים ראויים לחיוך שלנו.
