הורים והאובססיה לשמור על בטיחות הילדים
מה שקורה בדרך כלל הוא שהורים מתחילים להבין ששמירה על בטיחות ילדיהם מכל איום בודד, במיוחד ברגע שהם מתחילים להיות עצמאיים יותר, היא בלתי אפשרית. לא משנה כמה הם זהירים, יהיה סבל שהם לא יכולים ולא צריכים להרחיק מהילדים שלהם. בסופו של דבר, זה חלק מהשק המעורב של גירויים שהם צריכים כדי לגדול.
" הורים יכולים רק לתת עצות טובות או להעלות אותם לדרכים הנכונות, אבל הגיבוש הסופי של אופיו של אדם נמצא בידיים שלהם."
-אנה פרנק-
אבל יש הורים שבוחרים שלא לקבל את העובדה הזו. הם גם נוקטים במה שאנו יכולים לכנות עמדה "כל יכולה" בכל הנוגע לחייהם של ילדיהם. הם חושבים שאם הם שם, שום דבר רע לא יכול לקרות. כאילו לא היו אלפי סכנות שאי אפשר להימנע מהן, אפילו להורה שמשקיע את כל המאמצים לעשות בדיוק את זה.
אז ככה הרצון לשמור על בטיחות הילדים שלך הופך לאובססיה. בסופו של דבר הורים שומרים כל הזמן על הילדים שלהם וזה בסופו של דבר מתיש אותם. נוסף על כך, הורים מהסוג הזה בדרך כלל חושדים בכל דבר וכולם.
שמירה על בטיחות הילדים לעומת הגבלת ילדים
מבלי לשים לב, כל הורה שיתאים לדיוקן שאנו מציירים יהפוך לקול של הגבלה. המילה "לא" נמצאת כל הזמן על השפתיים שלהם וכמעט תמיד באה יחד עם אזהרה או איום. "אל תעשה את זה... כי משהו עלול לקרות לך."
באופן דומה, הם מגבילים בצורה לא מכוונת - או לפחות לא במודע - את החוויות של ילדם. "עדיף שלא נלך לפארק כי ממש קר ואולי תתפוס משהו." "אל תישאר בחוץ יותר מדי זמן כי יש הרבה דברים מסוכנים ברחוב."
בעלי חיים מפיצים מחלות, אש שורפת, מים ספוג... הכל וכולם הופכים לסכנה מסיבית. להורים האלה יש את הרעיון שהדבר היחיד שיכול לעצור את זה הוא הנוכחות שלהם. אפילו יותר גרוע זה כשהילד מאמין שזה נכון.
אובססיה ושליטה
הורה אובססיבי לשמור על בטיחות ילדיו יגיד שהם רק רוצים להגן עליהם. הם גם יגידו שזה לטובתם. אם מישהו שואל אותם, יש לו טיעונים מוכנים להגן על אמונותיו.
למעשה, רוב הזמן זה מסתיים בהאשמה נגד אנשים אחרים. פלוני השאירו את הילד שלהם לבד ובגלל זה הם נפלו ושברו אצבע. כזה וכזה לא דואג לילדים שלהם ותראה כמה הם גדלים גרוע.
ההורים האלה קוראים לזה "הגנה", אבל זה בעצם משהו הרבה פחות אטרקטיבי. המילה הנכונה היא "שליטה". הם הורים שולטים שאין להם בעיה לנהל את חיי ילדיהם ולהגן עליהם במידה קיצונית.
הם רוצים להשגיח על כל צעד שהם עושים. הם רוצים לשחק תפקיד ישיר בכל פרויקט שילדיהם מתחילים. מעל הכל, הם רוצים להיות שם כל הזמן, כמו צל "כל חזק". והגישה הזו בדרך כלל תישאר איתם הרבה אחרי שילדיהם עברו את הילדות.
מה עומד מאחורי האובססיה
כל הורה מרגיש מתפתה בשלב מסוים להתייחס לילד שלו כאל רכוש. אבל כשזה קורה זה לא אומר שהם אנשים רעים, זה פשוט שלראות את הילד שלהם גדל ואחראי להם יוצר קשר חזק מאוד. לא כולם מוכנים לקשר כה עמוק ולהבין את הסיכונים הכרוכים בכך.
יש בעצם רצון מאחורי האובססיה של הורה. יכול להיות שהם רוצים לגרום למערכת היחסים הזו להימשך זמן רב ככל האפשר. הם לא רוצים לקבל את העובדה שהילדים שלהם לא תמיד יצטרכו אותם לכל דבר, שזה רק חלק מהדרך הטבעית שילדיהם חיים בסופו של דבר חיים ללא הוריהם. מה שעומד מאחורי האובססיה הוא הפחד להודות שמערכת היחסים שלהם תצטרך להשתנות, שהם יצטרכו להתרחק טיפין טיפין.
זה בהחלט אפשרי שלהורים האובססיביים האלה היו חוויות שליליות עם אובדן. ואולי עדיין יש להם כמה בעיות לפתור.
הם פוחדים מהאפשרות שילדיהם יפסיקו להזדקק להם, ושהם ייצאו לכבוש את העולם בעצמם. זה כשההורים האלה בסופו של דבר מפחידים את ילדיהם ומראים להם את כל הדברים הנוראים שעלולים לקרות אם המגנים שלהם לא יהיו בסביבה.
לפעמים טיפול מופרז גם מחפה על איזושהי הכחשה. לדוגמה, ההורה לא אוהב את ילדו כפי שהוא מרגיש שהוא צריך. והם דוחים את התחושה הזו על ידי הגזמה לא מודעת עם ההגנה שלהם. לא משנה מה, תמיד יש משהו לא בסדר כשזה מגיע להגנה אובססיבית, משהו ששווה להבין.
