אומנות ההתבגרות
אומנות ההתבגרות דורשת אומץ, מחויבות ואחריות עם עצמך ועם אחרים. להיות מבוגר בריא זו משימה לא פשוטה, במיוחד בהתחשב באיך בנויה החברה שבה אנחנו גדלים.
בהתאם לאופן בו חיינו את ילדותנו והקשרים עם הורינו, נזדקק לכמויות שונות של מאמץ בדרך לבגרות הפיזית והרגשית שלנו. הגילאים הפיזיולוגיים והחברתיים שלנו לא תמיד מתאימים, אז למה בדיוק הם לא מסונכרנים? מדוע לעתים קרובות אנו מתקשים כל כך להתבגר?
לקיחת אחריות שלא הייתה שלנו כשהיינו קטנים, ולאחר שהרגשנו שהמצב לא נפתר בצורה שהיינו רוצים, עלולה לגרום לפצעים עמוקים בהערכה העצמית שלנו ובתחושת המספיקות שלנו. זהו נטל שיכול לעכב את הצמיחה הרגשית של כל ילד ולהפוך את ההתבגרות לתהליך מאתגר.
למה לפעמים אנחנו מתנגדים להיות מבוגרים?
למה יש אנשים שמתקשים כל כך להתבגר? ישנם מניעים רבים להישאר במצב של נעורים נצחי (המכונה "תסמונת פיטר פן"). מלכתחילה, החברה לוחצת עלינו להישאר תמיד מושלמים, יפים ועם רוח צעירה.
שנית, הפצעים הרגשיים מילדותנו גורמים לנו לפעמים לגרור איתנו נושאים לא גמורים ולא פתורים ואז אנחנו צריכים להתמודד עם ילד פצוע שמתנגד להתבגר. עמוק בפנים הוא עדיין תלוי בחלק מילדותו או לפחות מנסה לצאת ממנה מבלי לסבול מפצעים עמוקים. אם העניינים האלה עדיין לא ייפתרו, הם ירימו את ראשם המכוער בחיי היום יום שלנו. החשיבה שלנו היא שאם נישאר כתינוקות, קל יותר להתחמק מאחריות ולהרגיש בנוח בטריטוריה המוכרת שלנו, במקום לנסות לחקור אזורים לא ידועים.
מהן המאפיינים של מבוגר שלא יכול להתבגר?
למבוגר שמתנגד להתבגר יהיו בדרך כלל מאפיינים רבים ושונים. העיקריים שבהם הם:
- יש לו צורכי ילדות לא מסופקים שהוא כל הזמן מנסה לפצות עליהם בהווה.
- הוא מרגיש אשם על הדברים שהוא עושה, אומר ומרגיש, ואת אלה הוא לפעמים מראה כלפי חוץ ולפעמים שומר אותם בפנים. הוא מתקשה לבדל את עצמו מהוריו או מבני זוגו.
- הוא מגזים בצרכים שלו ואלה יכולים גם להפוך להתמכרויות, או לצרכים שצריך לספק מיד.
- הוא זקוק לגירויים קבועים בחייו ויכול להיות מאוד תלוי באחרים, או מאוד עצמאי (אם כי מאחורי העצמאות הזו מסתתר הצורך להיראות ולהכיר אותו).
- הוא מדחיק את הרגשות שלו ונותן להם לקבור את עצמם בתוכו, או שזה או שהוא רכבת הרים של רגשות שאי אפשר לשלוט בה.
- הוא מצפה להרבה מאנשים אחרים, ולמרות שגם הוא יכול לתת הרבה, הוא בדרך כלל מצפה למשהו בתמורה.
- בתוכו הוא סובל מפצעי נטישה ודחייה שעבר בילדותו.
אשמה מקשה על הפיכתו למבוגר
דמיינו ילד עם הורים שעובר פרידה. במצב זה, זה די נורמלי שהילד יתחיל לנסות למנוע את פירוק הגרעין המשפחתי, ואם לא יצליח, לקחת על עצמו חלק מהאחריות לתוצאה הסופית. תחושת האחריות ההיא בגלל הכישלון לכאורה שלו תהפוך לאשמה, נטל שהם לא צריכים לשאת ושיכול בסופו של דבר להאט את התפתחותם.
הילד הפצוע חי בגוף בוגר וקפוא בזמן. הוא חושב שזה לא משנה בן כמה הוא, בן 25, 40 או 60 זה אותו דבר בשבילו. אשמה נוטה להיות מאוד פעילה אצל ילד (בגוף של מבוגר) שיש לו מעט בגרות רגשית.
הילד מרגיש אשמה לא בריאה, מה שגורם לו לחשוב שהוא אחראי לכל מה שקורה סביבו. הנטל הזה שהילד מרגיש אינו אמיתי, גם אם הוא חי אותו ככזה. אם אנחנו לא יכולים להתמודד עם האשמה שלנו כשנהיה מבוגרים, יהיו לנו בעיות גדולות בניסיון לקחת על עצמנו את האחריות היומיומית שלנו.
מהי הדרך להיות מבוגר מבחינה רגשית?
כדי להגיע לבגרות רגשית נצטרך להתמודד עם תחושת האשמה במקום להימנע ממנה. ניהול אשמה הולך להיות המפתח החשוב ביותר כדי להיות מסוגל להמשיך לצמוח במערכת היחסים שיש לנו עם רגשות - גם שלנו וגם של אנשים אחרים.
כדי להתחיל להטמיע את האשמה הזו יש צורך: לחיות דרך הכאב של הילד, לא להימנע ממנו אלא ללכת דרכו ולהרגיש אותו במודע. כאשר אנו מסוגלים להשאיר מאחור את ההיסטוריה העבר שלנו ואת הנטל שלנו, האשמה הופכת לאחריות בריאה שדוחפת אותנו קדימה לבגרות.
"אמון בא עם בגרות, לקבל את עצמך יותר ויותר"
-ניקול שרזינגר-
האומץ להיות מבוגרים
האומנות של להיות מבוגר בריא פירושה לא רק לקחת על עצמו תפקידים שונים בחיים (בעבודה, במערכות יחסים ובחיי המשפחה שלנו) אלא הולכת הרבה יותר רחוק מזה. זה קורה כשאנחנו עושים קפיצה אל הלא נודע, רוכשים זהות שונה מזו של ההורים שלנו - משאירים את הציפיות שלנו בצד ומתחילים לעשות דברים בעצמנו.
אם אנו מעריכים את עצמנו ומקבלים את עצמנו כפי שאנו, אז החוויות שלנו בחיים יובילו אותנו באופן טבעי לבגרות. מה שמשחרר אותנו לחיות את חיינו הוא המודעות והקבלה של הנסיבות העומדות בפנינו בחיינו.
לכן כמה מפתחות להפוך למבוגר אוטונומי הם: להפסיק להתנהג כמו הקורבן, להימנע מלתלונן כל הזמן ולהשאיר את העבר מאחור. רק אם נהיה אמיצים ונקיטת צעד לעבר הלא נודע נוכל להתחיל לשלוט בחיינו.
