מה שהייתי לא משנה. מה שחשוב הוא מה נוכל להיות ביחד?
למי אכפת מי הייתי פעם, אם למדת להכיר אותי עכשיו, כפי שאני? למה הטעויות שעשיתי בעבר חשובות, אם פירקתי את עצמי כדי לבנות את עצמי מחדש. ועכשיו זה מה שלמדת לדעת, ולא ביקשתי ממך להעריך או למחוא לו כפיים, רק להנות מזה איתי. מה שהייתי לא משנה, רק למה שיום אחד נוכל להיות ביחד.
אין ספק שלשנינו יש את ההרגשה שבזבזנו את כל הנשיקות, החיבוקים והזמן שלקח כדי למצוא אחד את השני. הם דוללו בזמן והושעו באוויר, מכסים אותנו בחוכמה ובפרספקטיבה. אבל הם כבר לא חיים בתוכנו. הם עזבו כדי אולי לעזור לאנשים אחרים לאורך הצמיחה וההתפתחות הרגשית שלהם. עכשיו אנחנו ממשיכים לצמוח, להתקדם, לעשות טעויות... אבל אחרת, עם סיפורים אחרים.
אנחנו משאירים סיפור אחד כדי ליצור סיפור אחר
כל אחד מאיתנו בדרכו, מבלי להאט או להגביר את הקצב. ובכל זאת, לאורך הדרך אנו יודעים שאם נמעד, לא ניפול במורד אף צוק. לא בלי שהאדם השני לפחות ינסה להתחמק מזה. אם לא נחשוב ונפעל כך, מה יועיל להיות ביחד?
כי אף אחד לא הציל את השני, וגם לא. אבל האהבה והתשוקה המשותפת שאנו חשים נותנת לנו כוח כך שסופו של כל יום יהיה סוג של ישועה, הימור הירואי שנעשה ביחד. אני לא יודע אם אני מאמין באהבה רומנטית. זה שסיפרו לי עליו הוא זה שפגע בי. עכשיו אני מאמין רק בסוג שגורם לי להרגיש טוב יותר.
יכולתי להסביר הרבה דברים שעשיתי או מי שהייתי פעם, אבל אם אי פעם אצטרך, לא אעשה זאת. אין צורך בהסברים כשיש סיבות להיות ביחד, סיבות חשובות. סוג הסיבות שממלאות את עיניך בציפיות ועוטפות כל מחשבה כלפי אותו אדם במסתורין.
