פצעי ההיפר-רומנטיקה
מי מעולם לא רצתה להרגיש כמו נסיכה? מי לא הרגיש שהוא מדמם למוות כשהאהבה נטשה אותו? מי לא היה צריך את הנסיך צ'ארמינג שלו כדי להופיע, אבל הוא מעולם לא עשה זאת?
לבני אדם יש חרב פיפיות הנקראת דמיון. בזכות הדמיון שלנו, הצלחנו לגלות תגליות, ליצור סיפורים נפלאים, שירים וכו'...
אבל לעתים קרובות אנו נופלים בטעות של להאמין לרעיונות דמיוניים מסוימים, כאילו הם נכונים ואמיתיים לחלוטין, כאשר זה מעולם לא היה כך ולעולם לא יהיה.
הדמיון שלנו נפלא לאגדות, אבל ברור שהחיים האמיתיים די רחוקים מלהידמות לאגדה.
אהבה ודמיון
כיום, יש לנו בעיה עם נושא האהבה. שכנענו את עצמנו שמציאת אהבה היא אחת המטרות החשובות בחיינו, כי בלי האהבה הזו, לעולם לא נוכל להיות אנשים מאושרים.
קישרנו אושר עם אהבה רומנטית, עם אהבה "אמיתית", עם התחושה הזו של "בלעדייך, אני כלום".
החברה והתרבות אומרים לנו שללא הנפש התאומה שלנו, נהיה אנשים חסרי מזל, אנשים חסרי מזל שנידונו לאומללות ובדידות. והבעיה היא שקנינו את הרעיונות האלה וזו הסיבה שאנחנו סובלים כל כך בגלל אהבה.
כל כך גדול הפחד שלנו להיות לבד, שלא יהיה לצדנו מישהו שאוהב אותנו ללא תנאים, שאנחנו נופלים במלכודת של התנהגויות מסוימות לא רציונליות ומזיקות שיפגעו בנו ובשותפים שלנו כאחד.
בשם האהבה, אנו מסוגלים לנטוש את עצמנו, להתייחס לעצמנו ללא כבוד, לבצע מעשים שתוקפים את כבודנו שלנו, ולאבד את חירותנו האישית, ההנאות שלנו, החלומות שלנו...
מאיפה מגיעים הרעיונות ההיפר-רומנטיים האלה?
בסרטים ובספרים, אנשים מאוהבים אפילו מקריבים את חייהם למען האהבה, כאילו זה מקור הסיפוק היחיד שקיים.
מאז ילדותנו, ראינו את הנסיכות מחכות בכיליון עיניים לבואו של הנסיך המקסים שלהן כדי שיוכל להציל אותן מחיים כל כך אומללים.
אם הנסיך הזה לא הגיע לעולם, הם לא יכלו ליהנות מהחיים בשום מצב. זה מילא אותנו ברעיון המזיק של תלות באחרים.
אנחנו יכולים למצוא עוד דוגמה מאוד ברורה בשירים. כמעט כל שיר מדבר על אהבה רומנטית ואומר משהו כזה: "תחזיר אותי לחיים", "בלעדייך אמות", "אם תעזוב לא אוכל לנשום" וכו'...
אני לא מכחיש שהם שירים יקרים שאנחנו יכולים ליהנות מהם, אבל אני מתעקש שלדמיון שלנו צריך להיות גבול.
"אני אוהב אותך כי אני רוצה לאהוב אותך, כי בחרתי בך ואני אוהב להיות לצידך; לא כי אתה נחוץ לאושר שלי. אני לא צריך אותך, אני מעדיף אותך..."
-וולטר ריסו-
אנחנו לא נסיכים ולא נסיכות ואנחנו לא באגדה. אלה החיים האמיתיים ואם אנחנו רוצים להיות מאושרים, אנחנו צריכים לדבוק במה שיש סביבנו.
אהבה היא לא יותר ולא פחות משילוב של תגובות כימיות שיום אחד, בין אם נרצה ובין אם לא, מפסיקים להיווצר. וזה לא טוב ולא רע; זה נורמלי.
רגשות לא נמשכים לנצח; הם לא נצחיים כמו ששירים אומרים לנו. דמות האהבה לנצח, בלתי שבירה ומושלמת לא קיימת ואם נהיה אובססיביים לרעיון נסבול בצורה מדהימה ביום שבו יופיע איזה סדק במערכת היחסים שלנו.
רעיונות אלו יוצרים אפשרויות רבות ליפול לתלות רגשית , קנאה לא רציונלית ודיכאון.
המוח שלנו אומר לנו שאנחנו צריכים מישהו שיהיה מאושר. איננו יודעים להפריד בין הרצון לצורך וכתוצאה מכך מתרחשים שני דברים רעים מאוד:
- אנחנו נסבול מחרדה גדולה כשאנחנו מחפשים ומחפשים את אותו מישהו מיוחד שצריך "למשוך אותנו מהמעמקים", מה שיוביל אותנו להרבה אכזבות וכישלונות, ולהרגיש כאילו אין לנו מזל.
- אם כבר מצאנו את המישהו המיוחד הזה, תמיד נהיה מאוד עצבניים מהאפשרות לאבד אותו, מה שיקשה עלינו ליהנות מהקשר הזה.
אז איך עלינו לפעול?
עלינו להיות מודעים לכך שאף אחד לא צריך אף אחד אחר כדי להיות מאושר. מערכות יחסים בוגרות, מתמשכות ובריאות אינן עשויות מאנשים שאומרים זה לזה שאו שהם ביחד לנצח או שהם כישלון.
הם אוהבים אחד את השני, הם רוצים זה את זה, הם אוהבים אחד את השני, אבל הם לא צריכים זה את זה בכלל. אם דברים לא ילכו טוב מחר, החיים יציעו להם אלפי הזדמנויות אחרות.
זו אהבה אמיתית וזה מה שאנחנו צריכים להגיד לעצמנו: " אני אוהב אותך אבל אני לא צריך אותך. אני אוהב אותך בחופשיות, כי אני אוהב להיות איתך, כי יש לנו זמן טוב ביחד. לא בגלל שיש לך להשלים אותי, כי אני כבר אדם שלם, עם הפגמים שלי והמעלות שלי.
לא אכפת לי אם אתה נוכח או נעדר. אני לא צריך אותך, אני פשוט אוהב אותך.
אני אוהב אותך, אבל אני האדם החשוב ביותר עבורי. אני אתן לך הרבה דברים, אבל אדאג לא לאבד את עצמי בתהליך. אם אנחנו שמחים ללכת זה לצד זה, לעזור ולתמוך אחד בשני, נהדר, ואם לא, זה גם בסדר.
אני רוצה לנשק אותך בכל פעם שאנחנו מתעוררים והולכים לישון, אני רוצה לחבק אותך בעוצמה, אני רוצה לבנות עתיד לצידך, אני רוצה לשמוע את השפתיים שלך אומרות "אני אוהב אותך", אני רוצה שניסע ביחד ותהנו מהחיים...
אני רק רוצה את זה... אבל אני לא צריך את זה בכלל.
