לחיות עם כאב של אמא קשה לילד
אמא, אני לא רוצה לאבד אותך. אני לא רוצה. אני מסרב. לכן, אני צריך שתשמור על עצמך. אני צריך שתמשיך להילחם, לא לוותר. אל תאבד את החיוך שלך, דבר איתי ברוך כל יום, שמור על הניצוץ שלך, הגן על המהות שלך.
לכן אני מבקש ממך לעולם לא לוותר, אמא. גם אם תצטרך להתמודד עם אלף ואחד קרבות. אתה סומך על הגב שלי לתמיכה, עמוד שדרה מחושל באהבה הטהורה, העמוקה והנצחית ביותר. אהבה שאוכל לתת דין וחשבון ולתת כל חיי.
ביחד נתקדם ונתגבר על כל מכשול שינסה לעמוד בינינו ובדרך החיים. זו הסיבה, אמא, אני מבקש ממך לעולם לא לעזוב אותי, להיות חזק. אני מבטיח שאהיה לצידך כדי לטפל בך כל עוד המסע שלנו בעולם הזה עשוי להימשך.
אני מודע לכך שבשל כללי החיים הפשוטים יתכן שאצטרך לחיות ללא נוכחותך. עם זאת, אני יכול להבטיח לך שתמיד (תמיד) תישאר בתוכי. כי ההליכה שלי בחיים לא הייתה יכולה לקרות אם זה לא היה בשבילך. אבל זה לא מקל על הפחדים שלי...
"הפגם הכי גרוע שיש לאמהות הוא שהן מתות לפני שאפשר להספיק לגמול להן על כל חלק ממה שהן עשו. הן משאירות אותנו בתחושת חסרי אונים, אשמה ובהכרח יתומים. למרבה המזל, יש רק אחד. כי אף אחד לא יכול היה לעמוד בכאב של אובדן אם פעמיים".
-איזבל אלנדה-
לחיות עם כאב של אמא, תהליך קשה לילדים
הילד הפנימי שלנו אינו מפחד ממפלצות או מהחושך, ואינו מפחד מזרים או כאוס. מה שהילד הפנימי שלנו חושש הוא לאבד את נתוני ההתקשרות שלנו, אנשי ההתייחסות שלנו. אנו חוששים שלא נזכור את הריח שלהם, שעינינו לא יוכלו לראות את שערם ושהלב שלנו לא ירגיש את החום שלהם.
במהלך חייה, אישה לוקחת על עצמה מספר רב של תפקידים: אמא, בת, חברה, בת זוג, אישה וכו'. אז מגיע השלב שבו היא צוברת אינסוף סדרי עדיפויות. פירוק התפקידים הללו הוא מאוד מסובך אם נזכור שאנחנו חיים בחברה שמטילה חובות מסוימות על נשים, פשוט בגלל שהן נשים.
אנו מוסיפים את ההטלה החברתית של תפקידן של נשים כסובלים לתפקיד האמא, בנוסף לקשיים החיוניים הייחודיים שחייה עשויים להציב. בתורו, אנחנו משיגים קוקטייל נפיץ ביותר שיכול לגרום לאדם שנתן לנו חיים לסבול מאוד.
הכאב הזה שאנו רואים את אמהותינו נתונות לו הוא הרסני ביותר עבורנו כילדים. אנו רואים באמהות שלנו לוחמות שכוחן הולך ודועך. אף על פי כן ובשל התהליך הקשה הזה, אין מנוס מכך שבשלב מסוים נהפוך את תפקידינו כילדים ונשחק "האמהות/אבות של אמנו". בתפקיד זה אנו מבקשים להגן עליהם ולמנוע את סבלם.
אנחנו הופכים לאותם "הורים בפעם הראשונה" שחוששים שילדם ייפול מהנדנדות. לכן, בהיותנו ילדים, עלינו להפוך למגינים. אנו פועלים כמנוע שמחזיר את האינרציה החיונית של אדם פגום. ואז אנו מבינים את הכוח העצום שקיים בעולם הנשי ובאופן קונקרטי בעולם האימהי.
מי שחווה חוויה דומה יודע שההתמודדות עם זה לא קלה. אבל, ללא ספק, זה גורם לנו לעשות כמה צעדים בדרך לצמיחה והתפתחות רגשית. המחויבות הרגשית להגן על אמנו כאשר אנו מרגישים שהיא פגיעה מעניקה לנו מודעות. סוג של מודעות שהיא מאוד חזקה בפני עצמה. יחד עם זאת, זה נשחק, כואב ושובר את האיזון הפנימי שלנו, לפחות לרגע.
כי אתה אף פעם לא מוכן לאובדן אמך. כתוצאה מכך, אתה מגלה בתוכך כוח גדול המאפשר לך ללכת צעד אחד קדימה. אתה הופך למלאך שמרפא את הפצעים של אמך הפגועה. ואז משהו נפלא קורה בתוך העולם הפנימי שלנו. כי המבט החם של הילד הפנימי שלנו לומד לחיות עם מצפונו של מבוגר. וזהו, ללא ספק, עוד צעד לקראת בגרות.
