מחבקת את הזמן לרפא את הפצעים שלך ולהתקדם
אילו רק היינו מסוגלים להכניס זמן לחיינו כשהוא מבקש זאת. אם רק נהיה אמיצים ונותנים לזה להצטרף אלינו במאבקים שלנו, בהפסדים שלנו, בזמנים הטובים וגם כשאנחנו מרגישים לבד...
הזמן הוא בן לוויה שלנו למסע, לא אויב, כפי שאנו רואים אותו לפעמים. כי כשאנחנו אבודים, זה מציל אותנו. כשאנחנו נותנים לו מקום, הוא עושה את העבודה שלו.
הזמן מגן עלינו, מרפא את הפצעים שלנו ונותן לנו את הכוח לעוף שוב, כל עוד נדע להעריך אותו ולנצל זאת.
כאשר אנו מאבדים נוסעים אחרים, חלומותינו נקטעים, או שאנו רואים את עצמנו לבד בדרך החיים ואנחנו כל הזמן ממהרים, אנו עורלים אוזן לרגשות שלנו.
אבל אם נעצור לשנייה ונקשיב, נדע כל מה שאנחנו צריכים כדי למצוא הקלה מהכאב שלנו.
אי הרגשות
"פעם היה אי יפה מכדי לתאר, שבו חיו כל הרגשות והערכים של האדם; הומור טוב, עצב, חוכמה... כמו גם כל האחרים, כולל אהבה.
יום אחד התבשר לרגשות שהאי עומד לשקוע, אז כולם הכינו את הסירות שלהם ועזבו. רק אהבה נשארה לחכות לבד, בסבלנות, עד הרגע האחרון.
כשהאי עמד לשקוע, החליטה האהבה לבקש עזרה. עושר עבר ליד לאב בסירה מפוארת מאוד ולאב אמרה לו: "עושר... אתה יכול לקחת אותי איתך?"
"אני לא יכול כי יש לי הרבה זהב וכסף בסירה שלי ואין מקום בשבילך, אני מצטער".
ואז לאב החליטה לשאול את פרייד, שעברה בסירה מפוארת. " גאווה אני מתחנן בפניך... אתה יכול לקחת אותי איתך?"
"אני לא יכול לקחת אותך אהבה," השיב גאווה. "הנה, הכל מושלם, אתה יכול להרוס לי את הסירה ואיך יהיה המוניטין שלי?"
ואז אמרה אהבה לעצב, שהתקרב אליו: "עצב אני מבקש ממך, תן לי ללכת איתך".
"אין אהבה," ענה עצב. "אני כל כך עצוב שאני צריך להיות לבד".
ואז הומור טוב עבר מול לאב, אבל הוא היה כל כך שמח שהוא לא שמע שמתקשרים אליו.
אהבה וזמן
לפתע קול אמר: "בואי, אהובה, אני אקח אותך איתי." אהבה הסתכלה לראות מי מדבר אליו וראתה איש זקן. הוא היה כל כך שמח ומלא שמחה עד ששכח לשאול את שמו של הזקן.
כשהגיע ליבשה, הלך הזקן. לאב הבינה כמה הוא חייב לו ושאלה את ידע: "ידע, אתה יכול להגיד לי מי האדם הזה שעזר לי?"
"הוא היחיד שמסוגל לגרום לאהבה לשרוד כשכאב האובדן גורם לו להאמין שאי אפשר להמשיך. הוא היחיד שמסוגל לתת לאהבה הזדמנות חדשה כשנראה שהיא נכבתה.
מי שהציל אותך, אהבה, הוא הזמן, כי רק הזמן מסוגל להבין כמה חשובה האהבה בחיים".
הסיפור הזה מאת חורחה בוקאי מראה לנו את חשיבות הזמן. כשאנחנו מאמינים שהכל אבוד, כשאנחנו לא מוצאים את צפון יותר ודברים לא הגיוניים... כשהכל קורה במקביל ומתעלמים ממה שאנחנו באמת רוצים, מגיע הזמן ומציל אותנו.
הזמן לוחש לנו באוזן שהחיים ממשיכים וכשאנחנו לומדים להניח את המשא ולאמץ אותם, אז הפצעים שלנו נרפאים.
הפתרון לוקח זמן
למהר זה אף פעם לא רעיון טוב. לבעיות לוקח זמן להיפתר. כמו באהבה, כי כל האנרגיה שהשקענו למישהו צריכה למצוא יעד חדש.
חלומות שבורים גם צריכים זמן כי המוח שלנו צריך להבין תוכניות או פתרונות חדשים. והפסדים לוקחים זמן כי עלינו ללמוד למקם את האהבה שלנו במקום אחר...
הזמן אחראי להעמיד כל מחשבה, כל רגש וכל אדם במקומו. זה מלמד אותנו ששום דבר אינו סופי, שדברים קורים, גם טובים וגם רעים, ושבסופו של דבר הכל משתפר.
זה עוזר לנו לצמוח ולראות דברים מנקודת מבט אחרת.
זה הפתרון: תן לזה זמן. אבל לא זמן פסיבי, נותן למחוגי השעון להסתובב. במקום זאת, זמן פעיל, נע ומשקף.
היכן ששלווה שולט ואתם יכולים ליצור ולחשוב מחדש ולמצוא את הטוב אבל גם ללמוד מהרע. הגיע הזמן להיסחף אבל תמשיך ללכת, כדי שבדיוק כמו בסיפור זה יוכל להציל אותנו כששום דבר אחר לא יכול.
