פחד מכלום
אני פגיע. משב רוח יכול להפיל עליי עץ והחיים שלי יסתיימו. נהג פזיז יכול לדרוס אותי בכביש ולקחת את חיי איתם. בזמן שאני כותב את המילים האלה, הלב שלי יכול לעצור בכל רגע. אלה יכולים לעורר פחד.
דברים אלו ועוד רבים אחרים יכולים לקרות לך. אתה פגיע, בדיוק כמוני. ובדיוק כמו האנשים שאתה אוהב - אמא שלך, הילד שלך והחברים שלך. כדי להבהיר משהו לגמרי, אני לא מנסה להפחיד אותך.
ההכרה בכך שהחיים שלך אינם, ומעולם לא היו בידיים שלך, רק הופכת אותנו למודעים יותר; זו רק האמת.
למה אני מתכוון עם כל זה? אני אומר לך שיש לי תחושה שאיבדנו את המצפון של מה באמת קיומנו. זה לא חשוב, אבל ההשלכות שלו הן - לחיות במציאות שאינה קיימת זו הזמנה לארוחה מורעלת.
אנחנו חוצים ימים בלוח השנה, כאילו הם המקלות הקטנים שנהגנו לצייר ולהחתים במהלך השיעור כשהשתעממנו. אנחנו מנמנמים על האוטובוסים וקרונות הרכבת התחתית, שוב ושוב ושוב ושוב פותחים וסוגרים את דלת הכניסה, שוב ושוב, כמו רכבת הנוסעת על המסילה המסומנת כבר.
אנחנו מבזבזים את זמננו בהתפארות, בהגנה על עצמנו, בתוקפים אנשים וברכלים עליהם. בחנות הכלבו של החיים אנחנו מתנהגים כמו האישה העשירה שנכנסת וקונה כל מה שהיא רוצה, כאילו כסף וזמן לא היו מושא.
קבע איזון. שים את הדברים שעושים אותך מאושר בצד אחד, ואת האחריות והמחויבויות שלך בצד אחר. אם שני הדברים האלה לא מאוזנים, אתה עושה את זה לא נכון.
לא רק שאתה לא יודע איך לעשות את זה כפרט, אלא שאנחנו לא יודעים איך לעשות את זה כחברה. הזמן הממוצע שמישהו צריך להשקיע במחויבויות ואחריות כדי לשרוד הוא עצום.
אנו מרשים לעצמנו את הלוקסוס לומר לילדים ללמוד ולהכין את עצמם כך שיוכלו לעבוד בכל תחום שירצו. איך אנחנו מרשים לעצמנו לשקר בצורה כל כך שפל? מה לומר שהעבודות שהחברה המודרנית מציעה אפילו רצויות לכולם? אני אתן לך לחשוב על זה לרגע.
תוצאה מצערת נוספת של חוסר מודעות לפגיעות שלנו היא שאנו לא מודעים לסבל. אנו מאמינים שאם נעשה דברים נכון, אם נעלה על המסלול הנכון בעקבות הסגולות המומלכות של עבודה קשה והקרבה, הכל יהיה בסדר.
אז למה אנחנו צריכים לעזור למישהו שבחר בחופשיות לא ללכת לפי המתכון הזה להצלחה? אנו מכחישים אומללות כי אנו חושבים שזו תוצאה של מעשיהם של הסובלים, ואנחנו חושבים שלעולם לא נחשוף.
לפיכך, התפיסה הנמוכה של חוסר פגיעות והיעדר אירועים דומים בחיינו האישיים מפרידה בינינו, במוחנו, לבין אנשים שסובלים.
לכן, אנו מרימים את עינינו רק מהספר שאנו קוראים, ואנו משחזרים את הטבע האנושי שלנו רק כאשר אנו מבינים שהמחסום הזה נשבר. כדי שזה יקרה, זה צריך להתרחש יותר ויותר קרוב יותר לתחנת היעד שלנו, ותמיד לפני ההגעה.
