חוק פרקינסון: למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן?
סיריל נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון שעבד שנים רבות בשירות הציבורי הבריטי. הניסיון שצבר הוביל אותו לפרסם ספר ב-1957 שכותרתו "חוק פרקינסון ומחקרים אחרים במינהל". בעבודה זו הוא ניסח את החוק המפורסם שלו, שלמעשה אינו בחוק אחד אלא למעשה בכמה חוקים.
פרקינסון בחן בקפידה את הדרך שבה בוצעה העבודה במשרדי הממשלה. בהתבסס על הניסיון היומיומי שלו, הוא הצליח למצוא דפוסים שאפשרו לו להניח את העקרונות הבסיסיים שלו. ניתן לסכם את חוק פרקינסון לשלוש הנחות יסוד:
- "העבודה מתרחבת עד שהיא ממלאת את הזמן הפנוי למימושה".
- "ההוצאות יגדלו עד שיכסו את כל ההכנסות".
- "הזמן המוקדש לכל נושא שעל סדר היום עומד ביחס הפוך לחשיבותו".
מאז הקמתו, מומחים לנושא אימתו פעם אחר פעם את תוקפו של חוק פרקינסון. כמו כן, הוא שימש מדריך על מנת להציע שיטות עבודה חדשות וניהול זמן, למען היעילות.
חוק פרקינסון וניהול זמן
היישום העיקרי של חוק פרקינסון היה בניהול הזמן. ההנחה הראשונה שלו מציינת: "העבודה מתרחבת עד שהיא ממלאת את הזמן הפנוי למימושה". זה אומר שאם יש לך שעה לבצע משימה, אתה הולך לקחת שעה לבצע אותה. אבל אם יש לך חודש, ייקח לך חודש לעשות את זה.
האמת היא שבכל יום אנו עדים לתוקפו של החוק הזה. לדוגמה, כאשר לסטודנטים יש חודשיים או שלושה להגיש פרויקט, והם בסופו של דבר עושים אותו 24 שעות לפני שהוא אמור להגיע. או כאשר אתה צריך להשלים משימת עבודה אחר הצהריים. אתה מתמהמה עד כמה שעות לפני המועד שנקבע. ובמהלך השעות המעטות האלה, אתה עושה כל מה שלא עשית קודם.
עקרון זה קשור להנחה נוספת שפרקינסון כינה "חוק ההתרחבות". הוא קובע שכאשר יהיה לך זמן, אתה תמיד נוטה לדחות את כל מה שאתה צריך לעשות. אבל, למה זה קורה? פשוט כי זמן הוא מושג מאוד סובייקטיבי. זה תלוי יותר בתפיסה הפנימית שלנו מאשר בחלוף השעות בפועל.
פרקינסון גם שם לב שככל שאנו מקדישים יותר זמן להשלמת משימה, כך היא הופכת מסובכת יותר וקשה יותר לבצע אותה. אם יש לך תפיסה שיש לך מספיק זמן לרשותך, אתה מתמקד יותר בפרטים ונוטה להסתעף. אתה מנסה לכסות אפילו את ההיבטים המינימליים ביותר של המשימה. במקום זאת, אם אתה ממהר, "בואו נגיע לנקודה", מבלי להכות סביב שיח.
רוע בירוקרטי שכולנו מעתיקים
פרקינסון גם שם לב שהנושאים הפחות חשובים היו אלה שבסופו של דבר תופסים את פרק הזמן הגדול ביותר. מכאן ההנחה הגדולה השלישית שלו, "הזמן המוקדש לכל נושא שעל סדר היום עומד ביחס הפוך לחשיבותו."
נראה שסוגיות רלוונטיות דורשות התייחסות רצינית ודורשות גישות מדויקות. לכן צריך לשלוח אותם בצורה יעילה יותר. להיפך, עניינים של מה בכך גורמים לכולם לרצות להשתתף ולומר כל מה שעולה בדעתו. לכן, מוקדש להם יותר זמן.
למרות שחוק פרקינסון הונח לאחר שמירה על ביורוקרטיה, האמת היא שניתן ליישם אותו כמעט על כולם. וזה לא חל רק על ניהול זמן. במקום זאת, הוא משתרע גם להיבטים אחרים של החיים, כמו הוצאות או ארגון של חללים פיזיים.
פרקינסון מציין כי "ההוצאות יגדלו עד שיכסו את כל ההכנסות". המשמעות היא שלא משנה כמה תרוויחו, תמיד תמצאו דרך "בקושי להסתדר" או אפילו למצוא את עצמכם בחובות. אדם יכול לחיות עם הכנסה נחושה ללא בעיה. אם ההכנסה שלהם תגדל, זה לא מתורגם לכך שיש להם עודף מכאן והלאה. במקום זאת, הם יארגנו מחדש את הכספים שלהם באופן ששום דבר לא יישאר.
התוצאה של כל דפוסי ההתנהגות הללו היא רמה גדולה של חוסר יעילות. זמן וכסף אף פעם לא מספיקים. עם זאת, אם נסתכל על זה מקרוב, זה נובע מהדרך השגויה שבה אנו מנהלים אותם. למעשה, המאמר הזה שאתם קוראים נכתב בעקבות המלצת פרקינסון: חלקו את העבודה למשימות משנה וקביעת מגבלת זמן להשלמתן. התוצאה: סיום המשימה במהירות כפולה. מה אתה חושב? אתה רוצה לנסות את זה?
