אני הבית שלי: אני מקשיב לעצמי ומתחדש
אני הבית של עצמי. זו הסיבה שאני פותחת את החלונות לאוויר, לתת לרוח המעופפת והרעילה לצאת החוצה ולהכניס את הבריזה הנושאת את ניחוח התקווה והחלומות.
אני הבית של עצמי. המפלט שלי. לכן לפעמים אני לא זמין לאחרים כי אני מחפש בעצמי. אני צריך להקשיב לעצמי, לשמור על עצמי ולרפא את עצמי...
אם העולם הפנימי שלנו היה באמת בית, רבים מהבתים שלנו היו למרבה הצער לא מסודרים. נכון, לחלקם תהיה חזית יפה, עם אריחים גזוזים צבעוניים, ארובות גדולות, שערים מתוחכמים וחלונות גרנדיוזיים עם וילונות אלגנטיים.
"בתים בנויים כדי לגור בהם ולא להסתכל עליהם"
-פרנסיס בייקון-
עם זאת, אם היינו נכנסים לאחוזות מרשימות אלו, אנו עשויים למצוא קירות רעועים, עמודים חלשים ואולמות בודדים. חדרים ריקים שמריחים כמו עצב ופינות חשוכות אור השמש מעולם לא הגיע.
למעשה, אם כל אחד מאיתנו היה באמת בית, היינו צריכים לטפל בו. היינו רוצים בית נוח, מלא באור ללא חדרים סגורים.
אנחנו הבית שלנו, בואו נודה בזה. אנחנו המפלט של עצמנו, יפים ותמיד צומחים. אז בואו נלמד לטפל בחלל הקסום הזה שלעולם לא כדאי להשכיר, אלא להגן עליו.
המפלט שאתה מחפש בחוץ נמצא בפנים
ג'ורג' ברנרד שו אמר שהחיים הם לא על מציאת עצמנו, אלא על ידיעה כיצד ליצור את עצמנו. לכן מי שבוחר לצאת למסע כדי למצוא את ייעודם, לבחון את גבולותיהם ולראות מי הם באמת, טועה בגישתו.
כי מה שהם רוצים לדעת זה לא בחוץ אלא בפנים.
יש משהו שכולנו הכרנו, במיוחד בגיל ההתבגרות, השלב הזה שבו אנחנו חיים עם כל הפוקוס שלנו כלפי חוץ, מחכים לראות מה החיים יביאו לנו, לראות מה קורה בעולם החיצון עם המהומה שלו, הטעמים, הצלילים והריחות שלו.
על ידי חיים מנותקים מליבנו, הערכים והזהות שלנו, נרגיש כאילו "משהו חסר".
אז, כמעט בלי לשים לב, אנחנו נותנים לאדם הראשון שמופיע להיכנס לבית של ישותנו שלנו. אנחנו נותנים להם את המפתחות, אנחנו מציעים להם את הספה הטובה ביותר ואפילו גישה למגירות ולעליית הגג שלנו.
אנחנו עושים זאת בתמימות תמימה, בלי להבין שיש גנבים וחטטנים שיהרסו ללא רחם את כל מה שהם מוצאים: ההערכה העצמית שלנו, החוזקות, המעלות, החלומות והתקוות שלנו...
לדאוג לעצמך, להקשיב לעצמך ולעבוד על עצמך זה לא אנוכי
להחזיק בית מלא בחדרים מרווחים מלאים בספרי חוכמה אינסופית זה לא אנוכי. להיות בעל בית ללא דלתות נעולות או סדקים, אין פינות חשוכות זה לא להיות הבל.
ליהנות מגינה מלאה בפרחים מדהימים ועצים יפים עם שורשים חזקים זה לא שטחי. כי להשיג את הדברים האלה לוקח זמן, כוח רצון וטיפול עצמי.
"האור כואב מדי עבור אלה שחיים בחושך"
אקהרט טול-
אנו חיים בחברה שמאפשרת אותנו להאמין שלאהוב את עצמך הוא מעשה אנוכי. אבל לאחר מכן אנו כמעט מחוייבים לקרוא ספרי עזרה עצמית שבהם אנו מגלים שהנחת היסוד אינה נכונה. אנחנו נקרא שסגירת דלתות הבית שלנו למה שאנחנו לא אוהבים או לא רוצים היא לא נרקיסיסטית.
זה בעצם אומץ, אהבה עצמית וכנות. זה טיפול עצמי ומתעדף את עצמנו בעולם שבו אנשים לא עושים את זה.
כפי שאמר אלברט אליס בזמנו, החברה שלנו מלמדת אותנו לעתים קרובות לפגוע בעצמנו. אז עלינו לשכוח מכל זה כדי שנוכל ללמוד לחשוב ולהרגיש אחרת. לזכור שיש ישות עדינה שצריכה את תשומת הלב, הטיפול וההכרה שלנו: עצמנו.
אז בואו נעשה את המסע הזה בחזרה לבית שלנו. בואו נטאטא את האמונות המגבילות שלנו ונפתח את חדרי התקווה. הסירו את הווילונות של הקונפליקטים הפנימיים ונקו את הצינורות מהפצעים הרגשיים שלנו.
בואו נזרע בגנים שלנו זרעים של תקווה ונשמור את המפתחות לביתנו בכיסנו, כי המפתחות האלה הם שבסופו של דבר יפתחו את הדלתות לאושר...
