הזמן לא אמור לרפא הכל?

אני מרגיש רע לגבי משהו שלא צריך להיות לי אכפת ממנו יותר. זה צל שתמיד מלווה אותי. זה יותר מידי כבד בשבילי. אני חושב שזה נקרא העבר שלי. אני חולם על היום שבו אוכל להיפרד מהמשקל הזה, אז זה יפסיק לייסר אותי. אולי זה קרה או קורה גם לך.

דבר אחד הוא למעוד על אותו סלע פעמיים, ואחר הוא לבוא לטפל בו. ובכן, לפעמים אנחנו יכולים להיות הדוגמה המושלמת של האחרון. קשה להאמין, כי זה לא מאוד חכם לבוא לטפל במשהו שאתה נתקל בו ופוגע בך.

שמעתי שבחיים יש שלוש תאונות גיאומטריות: מעגלים קסמים, משולשי אהבה ומוחות מרובעים. אני תוהה מה כולנו עושים לא בסדר כדי ליפול פעם אחר פעם לאותם גיהנום.

קשה לדבר על זה, כי לעשות זאת פירושו להודות שאנו נאחזים בחלקים מסוימים בעבר שלנו. זה אומר להודות שגם הרגשות שלנו מנסים לחיות בו. ואז אני מתחילה לתהות אם הזמן לא באמת מרפא הכל. כי אם כן, זה עושה עבודה נוראית באמת.

כך או כך, הגעתי למסקנה שכולנו הונמנו על ידי אותו נבל. עד כה ראיתי רק שהזמן רק מראה על צער וסבל לתוך חדר המתנה.

מה שהורג אותנו זה לחיות עם התקווה הזו. לכן אני חושב שהגיע הזמן להתמודד ולקבל את זה. בסופו של יום, החלקים בעבר שלנו שאנו בוחרים לחיות מחדש הם לא הקשיים היחידים שחווינו. פשוט התגברנו על הקודמים על ידי התמודדות מולם חזיתית, כך שהם כבר לא פוגעים בנו. אני מניח שהפעם זה היה שונה, כי הכאב תפס אותנו בהפתעה וכשהשמירה שלנו למטה.

אתה בטח מסתכל מסביב ומגלה שהכל בסדר, אבל פתאום אתה מרגיש עצב עמוק פולש אליך. אתה מתגבר על אשמה ומכביד עליך. זו טינה מסובכת שלא מגיבה לכלום. למעשה, בדרך כלל אנו מאשימים את עצמנו בכך. אנו רואים ברגשות שלנו אנוכיים, כאשר למעשה הם רק מבקשים שנכבד את המרחב שלהם.

האמת היא שקשה מאוד לחיות בחוסר יציבות מתמשך של צער שאין לו הסבר. אבל אני חושב שאנחנו מתחילים להבין אחד את השני ובקרוב נוכל למצוא סוף סוף את המפתח שפותח את הדלת לפיוס עם עצמנו.

הבעיה היא שאנחנו קוברים את הקונפליקטים והחוויות שלנו כי אנחנו מאמינים שזה משחרר אותנו מהם. אבל שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. כיסוי הפצע לא עוזר לו להחלים טוב יותר או מהר יותר.

למעשה, לעשות זאת היא רק טכניקת עזרה ראשונה. זה יכול להציל את חיינו, אבל זה לא עוזר לנו להשתפר. זו הסיבה שהגיע הזמן לעבור ניתוח לב פתוח.

אנחנו מנסים להימנע מלזכור, אבל "מה שהיה פעם" חי איתנו. ונראה שהדמעות מפתיעות אותנו כשהכי פחות מצפים להן. זה עניין של דחפים. משהו רוצה לצאת החוצה, וזה מרכיב עוד סימפטום שמראה שאנחנו חיים בעבר. אנחנו מרגישים מוגבלים ולא יודעים למה. משהו מונע מאיתנו לתת את המיטב מעצמנו וללא סיבה נראית לעין.

הפכנו מומחים ברציונליזציה של החיים הפנימיים שלנו מבלי להבין שאנו אוכלים את עצמנו מבפנים . אני חושב שהגיע הזמן לדרוך על העבר שלנו ולא לאפשר לרגשות שלנו לחיות בו.

הגיע הזמן שנקרע את הצווארון. לחקור, לפנות ולמצוא את המפתח למנעול הפנימי שלנו ולהמשיך להפליג בסירה הקטנה שלנו לעבר החופש.

וגורל יקר, אם משהו לא נועד בשבילי, אל תעמיד אותו בדרכי. למדתי את הלקח שלי, הסתכלתי אחורה והבנתי ששום דבר לא יכול להיות אותו דבר. מה שנעשה, נעשה.

עכשיו אני מבין שהסיבה שהזמן לא הצליח לייבש לי את הדמעות הייתה בגלל שתפקידו היה ללמד אותי שאי אפשר להיות חזק עם החולשה שלך. כי אי אפשר לחיות בעבר. אתה יכול ללמוד רק מהעבר ואף אחד, מלבד עצמך, לא יכול לשחרר אותך ממנו . זו טעות ענקית לחיות בהווה תוך כדי לזכור עבר שאין לו עוד עתיד.