החזון החברתי של הפרעות נפשיות
עבודתם של פסיכולוגים הותקפה בהזדמנויות רבות ומאין ספור חזיתות. המבקרים לא תמיד בונים, למרבה הצער. החזון החברתי לגבי הפרעות נפשיות מבוסס לרוב על מיתוסים פופולריים, בדיחות בית מרזח, ויכוחים פנימיים, זרמים שונים, בורות, או על דבריהם של אלה שחושבים שהם מדברים בתבונה אבל הם בורים. נוסף לחדירה לעבודה, לשעתוק מודלים ולכישלון בהקמת בסיסים מתודולוגיים חזקים לפני המשך החקירה.
לבעיה הזו לא היו השלכות טריוויאליות. למעשה, הם השפיעו ישירות על התפיסה החברתית של הפרעות נפשיות ועל כל אלו שסבלו ממנה.
"אני לא סובל מאי שפיות. אני נהנה מכל דקה".
-אדגר אלן פו-
החזון החברתי הפרוורטי של הפרעות נפשיות
יתר על כן, יש פרדוקס שקרי בפסיכולוגיה לגבי למידה על ידי רגש. אף אחד לא יבצע ניתוח מבלי שלמד רפואה, ללא קשר למידת הצורך שלו. עם זאת, ישנם אנשים רבים שכותבים על דיכאון, מאמתים את הנאום או ספר המתכונים שלהם על הסבל שהצליחו להשאיר מאחור. הם אפילו מאמינים שמודל שמצטמצם באופן הגיוני מההתנסויות האישיות שלהם יכול להקציף בצורה מושלמת לכל השאר. מה שאתה צריך לעשות הוא ____ (מלא את החסר).
מבט שונה על תחום הפסיכולוגיה
עד לאחרונה, מי שביקש עצה מחבר נחשב נורמלי ואילו מי שדפק על דלת הפסיכולוג היה מטורף. התייעצויות, אבחנות והתערבויות הוסתרו כמו אבק, מתחת לשטיח, כשהגיעו מבקרים. הפחד הקשור להודאה במחלת נפש היה של דחייה, של הפיכתו לנושא של רכילות בשכונה.
למרבה המזל, זה משתנה ופסיכולוגים נראים קרובים יותר לרחוב בכל יום. בריאות הנפש היא לא רק ערובה להצלחה מקצועית, זו של אינטליגנציה רגשית או היכולת לדחות תגמולים כמנבאים להצלחה. למעשה, זה הולך רחוק יותר מזה. זה מקור לרווחה, זה עניין של הרגשה טובה. לפיכך, זה השקעה בגוף שלך כמו פעילות גופנית או הקפדה על תזונה בריאה.
אלה שסבלו בתקופה זו של חושך בגלל הפסיכולוגיה, הנפגעים ביותר, סבלו מהפרעה נפשית. הנה דוגמה כדי שתוכל להבין אותה טוב יותר. זה לא מקורי אבל נלקח מתוך דיאלוג ברומן של לואיז פני שכותרתו טבע דומם. כל קורא שאוהב רומנים מסתוריים ונהנה מסיפורים שבהם לדמויות יש תפקיד עמוק יותר מאשר להתנהג כחשודים בלבד, יהנה מכך.
הפסקה הראשונה אומרת:
"הייתי פסיכולוג במונטריאול לפני כמה שנים. רוב האנשים התדפקו על דלתי כשהיה להם משבר, ורוב המשברים האלה הסתכמו באובדן: אובדן נישואים או מערכת יחסים חשובה; אובדן ביטחון, עבודה, בית, אבא או אמא. משהו דחף אותם לבקש עזרה ולהסתכל פנימה. לעתים קרובות, הטריגר היה שינוי או אובדן".
"הם אותו דבר?"
"הם יכולים להיות זהים עבור מישהו שלא יכול להסתגל."
עדות זו של פסיכולוג בדיוני משקפת במידה רבה תפיסה חברתית שטחית. שטחי כי המכנה המשותף, כלומר הדחף לבקש עזרה, אינו בא מאובדן אלא מכאב.
סוג הכאב שאינו בלעדי למי שאין לו יכולת הסתגלות, מצד אחד. מצד שני, השימוש במשאב, כמו התייעצות עם פסיכולוג, הוא סימן להסתגלות ברוב המקרים.
המטופל כאשם בהפרעה הנפשית שלו
הדיאלוג ממשיך ומגיע לנקודה המעניינת והמסוכנת ביותר. הפסיכולוג/מוכר הספרים של הרומן אומר: " אחרי שביליתי עשרים וחמש שנים בהאזנה לתלונותיהם, נסגרתי לבסוף. התעוררתי בוקר אחד וראיתי משהו שלא הפך ללקוח בן ארבעים וחמש שהתנהג כמוהו. היה בן שש עשרה."
כל שבוע היא באה עם אותן חרטות, "מישהו פגע בי, החיים לא הוגנים, זו לא אשמתי. ביליתי שלוש שנים בהצעת לו דברים והוא לא שינה דבר במהלך כל הזמן הזה. ואז, פתאום הבנתי כפי שהקשבתי לו באותו יום: הוא לא השתנה כי הוא לא רצה ולא הייתה לו שום כוונה לעשות זאת. היינו צריכים להמשיך להעלות את אותה פארסה עוד עשרים שנה. זה היה אז שהבנתי שרוב מהלקוחות שלי היו בדיוק כמוהו".
הפסיכולוג הבדיוני טועה לגבי הפרעות נפשיות ודרך החשיבה שלו היא עדיין מיתוס במידה רבה. הנחת היסוד שלו שמישהו לא מוצא הקלה, מרפא, להפרעה נפשית בגלל היעדר רצון או רצון היא פשוט שגויה. הסיבה לכך היא שהרווחים המשניים מהמצב בו אתה נמצא חזק מספיק כדי לסכל כל ניסיון התערבות. במילים אחרות, הכאב אינו כזה שהמטופל רוצה להשקיע את מאמציו באימוץ שינויים שיהפכו את המנהגים/הרגלים/דינמיקה שלו להסתגלות יותר.
החזון החברתי הפרוורטי של הפרעות נפשיות
בין אם בהשמטה ובין אם בעמלה, דרך זו של ראיית המציאות מסתיימת במציאת המטופל אשם באי-החלמתו. לפיכך, להיות אשם/אחראי לא יהיה ראוי לתשומת הלב שהיא יכולה ראויה לה מסביבתה או מהמשאבים שהמערכת יכולה להעמיד לרשותם.
"הם ישתפרו כשהם יחליטו לעשות _____ (למלא את החסר)," אומר יותר מאחד. זו אולי רק אחת מהמחשבות הכי מעוותות שיש בהקשר הזה.
